נחיתה רכה

"את מבינה?", אני אומר לבחורה בת ה-19 שיושבת לידי, "זה באמת לא כל כך פשוט כמו שאת מציגה את זה. את באה מלאה ערכים להיות כאן שנה שלמה בארץ, ללמוד בישיבה, ובטוחה שהחיים האלה בהירים ומוחלטים. אבל תסתכלי למשל על זוג החרדים הזה שיושב כאן, אולי אב ובנו. לפני שעלינו למטוס הדיילת הבכירה פשוט צרחה על הבן, עם דמעות בעיניים. לא בדיוק קלטתי למה, אבל כנראה שהעליב אותה. היא האשימה אותו שהוא מחבל בעבודה שלהם, שהוא מעכב לה את העלייה למטוס. עכשיו תסתכלי שתי שורות אחורנית אל שני הילדים האלה. הם טסו איתי בטיסה לכאן, ומעולם לא פגשתי חצופים מהם. הם שיגעו את הדיילות, ולא הפסיקו לדבר על כמה שופינג הם עשו וכמה עוד ירצו לעשות בהמשך. זו לא בדיוק ארץ האבות שלמדת עליה, הא?.. ואת רואה את הגבר והאישה האלה שיושבים כמה שורות אחד מהשני? הם עוד לא יודעים כמה קללות יחלפו ביניהם כשהיא תחשוב שהוא עקף אותה בתור למזוודות והוא יחשוב שהיא התחצפה אליו... ומסכנים הספורטאים שלנו, כוכבי הנבחרת, שהיו איתנו בטיסה ובשיא צניעותם היו צריכים לחוות את כל זה. כן, הם ממש מפורסמים. כן, כן ממש כמו 'הגדוילעים' שלך, בדיוק.. אבל שתדעי לך שבתור לביקורת דרכונים הלכתי מהר ועקפתי את כולם.. מה זה אומר על מצב הספורט שלנו, הא? כן, זה באמת לא כזה חשוב. ולא, אני לא מסכים איתך שרפורמים הם לא יהודים. ולא, אין לי חברים פלסטיניים. וכן, אני חושב שמותר לכל אחד ואחת ללבוש מה שהם רוצים ובניגוד אלייך אני לא חושב שזו סיבה להעיף אותם לסוף האוטובוס. וחבל שאת לא רוצה לבקר בתל אביב, ודווקא לא הכל שטחי שם. אפשר להאמין גם בלי כיפה. בטח שאפשר".

...ומשמיים נקטעה השיחה הזו, במצלולי מחיאות כפיים וניגוני הבאנו שלום עליכם. כמו שקורה רק בטיסות שלנו.

ואני חושב - בצדק הם מוחאים כפיים, שהרי התרחש כאן נס של ממש. לא שהצלחנו לנחות. שעוד יש לנו איפה.