שעונים על עצמינו

(1) "יש לך מדבקה ירוקה על האוטו?", הוא שואל אותי מתוך הבוטקה שלו בכניסה לחניון, ונראה מעט לחוץ. אני מתלבט.

(2) "תשבו בבקשה, ותדליקו את האור. אני חייב להתחיל".

(3) "אבל למה רק את הדיבורית, פרצו ולקחו רק אותה?"

**

(1) "לא, אין לי". אני אומר, ואחרי רגע מוסיף: "אבל בעצם, אם הייתה לי, מה זה היה נותן?". הוא נראה עצבני.

(2) "אני יודע שלא כולם כאן עדיין, ושלא כולם רואים את מה שכתוב בלוח, אבל שבו, השעה כבר שמונה"

(3) "אני באמת לא יודע מה להגיד לך. הייתה לי גם מצלמה יקרה בתא כפפות, והם לקחו רק את הדיבורית"

**

(1) "אני לא יכול לענות עכשיו. תבוא אחר כך", הוא אומר בהיסטריה מתפתחת. "אחר כך? מה הבעיה לענות לי עכשיו? תגיד! זה היה נותן לי הנחה?". "כן, כן", הוא מודה, "אבל לא עכשיו. הרבה מכוניות. תבוא אחר כך, אין זמן".

(2) "חברים, יש לנו הרבה מה להספיק הבוקר, ואין לי זמן. בוא נתחיל, אין לי זמן" 

(3) "אני מניח שאולי השארתי את החלון קצת פתוח והם רצו לקחת משהו ולברוח. הרי לא הותרתי את האוטו זמן ממושך: החנתי אותו כאן מאוחר, וקמתי מוקדם. מניח שמיהרו ולא היה להם הרבה זמן".

**

(1) "אין לך זמן?", אני זורק לעברו וממשיך לנסוע. לאן הגענו אני שואל את עצמי, גם לשומר בכניסה לחניון כבר אין זמן...

(2) כולם מתיישבים ומתחילים להקליד. המבחן בעוד חודש, יש הרבה מה להספיק, ובאמת שאין הרבה זמן.

(3) "מזל ששבוע הבא אני מקבל דיבורית חדשה. אחרת הייתי צריך לרוץ להשיג דיבורית חדשה, ובאמת שאין לי זמן לזה"

**

(4) גם בבקרים מסוג זה, ואולי במיוחד בהם, אני מזכיר לעצמי שהזמן שלנו הוא מה שאנחנו עושים ממנו. שיש לנו יותר ממה שנדמה לנו, ואולי בעצם פחות. שאפשר לשחק איתו, לערבל אותו, לנער אותו. שהוא שולט בנו, רק בגלל שאנחנו נותנים לו. אנו שעונים עליו ולכן הוא שעון על ידינו. כשבעצם, במקום שישחוק אותנו, נכון שנשחק איתו. לשלוט בקצב המחוגים. כמו שתמיד רצינו ולא העזנו. כמו שכתיבת הטקסט הזה הפכה את השיעור להרבה יותר קצר.