אחד האתגרים הקשים בלכתוב בלוג מצליח, הוא שאינך שולט יותר בתפוצה שלו, ולא תמיד יודע למי הטקסטים שלך מתגלגלים. הפוסט האחרון שלי, למשל, הגיע כנראה לידיה של חברת התעופה שטסתי איתה. אחרת, קשה לי להבין מדוע התעקשה לפעול כל כך ביעילות כדי לאבד לי את המזוודה. בעיתוי מושלם ובנסיבות מוזרות, נחתתי במנהטן עם תיק גב שיש בו בעיקר קינדל. זוג מכנסיים קצרים, שלוש חולצות ונעלי התעמלות ישנות יצאו לנופש משלהן בפריז. עשרה ק"ג וחצי שהלכו לעולמם ברגע. ממש כמו בחלומות הכי גדולים, הטילו אותי לשוטט בכוחות עצמי עם תרמיל גב.
אני לא יודע אם אצליח לתבוע פיצויים על האובדן. אבל בטוח נערך לתביעת פיצויים ענקית על המשפט המטומטם על נחמת רבים. התור המתפתל בכניסה לחדר האבידות והמציאות בשדה התעופה לא היה מבייש את דיסנילנד (הגם שלא בהכרח פחות כיף). כשכבר הגעתי לדבר עם הפקידה, שאל אותי בתקיפות בחר שעמד ליד אם הייתי לפניו. הסברתי שלא ואז קטע אותי בנחישות והתעקש לדבר אישית עם מנהל המשרד. הדמות הייחודית הזו, ספק נסערת ספק נפלטה כרגע מאופרת סבון מיותרת, הסבירה על סף דמעות שכרגע שב מחופשה במחלקה ראשון, ואחד הדיילים הפיל בטעות את תיק היד שלו וסדק את משקפי השמש המהממות שקנה באיים. הדקות היפות בחיי חלפו שם, מקשיב מהופנט לסיפור. תוהה מה יגיע קודם - תורי להגיש תלונה, או קטטת אימים בין הברנש לפקידה שתסתיים בדקירת פינצטת גבות בעין.
התלונה הוגשה, הפרטים הוחלפו, המלון יסייע, ואני - ממשיך בטיול כרגיל. המרגיעים טוענים שאולי המזוודה עוד תגיע ותועבר ישירות למלון. הריאליים ממליצים לי לקנות חדשה. ואני - מתפעל מנפלאות האובדן - המקום הפנוי בחדר, הזכות לבחור משחת שיניים באנגלית, הפטור מהתקווה כי מנעול קטן וכחול יעצור פורץ גדול ושחור - ובעיקר, תחושת חוסר הדאגה המדבקת הזו. אין מה לאבד כשאין מה לשמור, אין מה להתאמץ כשאין מה לסחוב. זה רק אני ואתה, חבר, אני והלפטופ. בביקור הבוקר באו"ם אני שוקל לבקש כאן מקלט מדיני. כשיבואו להתחנן שנקבל את המזוודה חזרה, נסרב בנימוס. אין לנו שום צורך בה, בכבדה הזו. היא ממילא סתם השתרכה אחרינו, מלאה בעצמה. אנחנו נפשות חופשיות, אמיתיות, קלילות. כל העולם בכף ידינו. עכשיו רק נותר להשלים את החסר בקניות חדשות. נקווה שנמצא חנויות בכלל בעיר הצנועה הזו. ואחרי שנסיים אותן, נעשה מה שרק אנשים משוחררים באמת יכולים לעשות. נלך לקנות מזוודה חדשה. יעלה מה שיעלה, ממילא נדפקנו. אולי נשיג אחת שקופה, כדי להראות לכולם כמה לא אכפת לנו.
עוד חצי שעה אתקשר אליהם שוב. פעם בארבע שעות. אנסה להלחיץ אותם, להסביר. אבל ככה - בקלילות כזו.
אני לא יודע אם אצליח לתבוע פיצויים על האובדן. אבל בטוח נערך לתביעת פיצויים ענקית על המשפט המטומטם על נחמת רבים. התור המתפתל בכניסה לחדר האבידות והמציאות בשדה התעופה לא היה מבייש את דיסנילנד (הגם שלא בהכרח פחות כיף). כשכבר הגעתי לדבר עם הפקידה, שאל אותי בתקיפות בחר שעמד ליד אם הייתי לפניו. הסברתי שלא ואז קטע אותי בנחישות והתעקש לדבר אישית עם מנהל המשרד. הדמות הייחודית הזו, ספק נסערת ספק נפלטה כרגע מאופרת סבון מיותרת, הסבירה על סף דמעות שכרגע שב מחופשה במחלקה ראשון, ואחד הדיילים הפיל בטעות את תיק היד שלו וסדק את משקפי השמש המהממות שקנה באיים. הדקות היפות בחיי חלפו שם, מקשיב מהופנט לסיפור. תוהה מה יגיע קודם - תורי להגיש תלונה, או קטטת אימים בין הברנש לפקידה שתסתיים בדקירת פינצטת גבות בעין.
התלונה הוגשה, הפרטים הוחלפו, המלון יסייע, ואני - ממשיך בטיול כרגיל. המרגיעים טוענים שאולי המזוודה עוד תגיע ותועבר ישירות למלון. הריאליים ממליצים לי לקנות חדשה. ואני - מתפעל מנפלאות האובדן - המקום הפנוי בחדר, הזכות לבחור משחת שיניים באנגלית, הפטור מהתקווה כי מנעול קטן וכחול יעצור פורץ גדול ושחור - ובעיקר, תחושת חוסר הדאגה המדבקת הזו. אין מה לאבד כשאין מה לשמור, אין מה להתאמץ כשאין מה לסחוב. זה רק אני ואתה, חבר, אני והלפטופ. בביקור הבוקר באו"ם אני שוקל לבקש כאן מקלט מדיני. כשיבואו להתחנן שנקבל את המזוודה חזרה, נסרב בנימוס. אין לנו שום צורך בה, בכבדה הזו. היא ממילא סתם השתרכה אחרינו, מלאה בעצמה. אנחנו נפשות חופשיות, אמיתיות, קלילות. כל העולם בכף ידינו. עכשיו רק נותר להשלים את החסר בקניות חדשות. נקווה שנמצא חנויות בכלל בעיר הצנועה הזו. ואחרי שנסיים אותן, נעשה מה שרק אנשים משוחררים באמת יכולים לעשות. נלך לקנות מזוודה חדשה. יעלה מה שיעלה, ממילא נדפקנו. אולי נשיג אחת שקופה, כדי להראות לכולם כמה לא אכפת לנו.
עוד חצי שעה אתקשר אליהם שוב. פעם בארבע שעות. אנסה להלחיץ אותם, להסביר. אבל ככה - בקלילות כזו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה