אחרי מספר רגעים מגיע השלב בו קצב הריצה מתלכד עם תנועת המסילה. והקול המכאני העדין של המנוע מתמזג עם הנשימות. זה קורה כשגלי הרוח החלשים הבוקעים מהמדחפים מנשבים בדיוק אל עבר אגלי הזיעה, מסדרים אותם בצרורות נטיפים. והמוזיקה ברקע מתאימה עצמה להלמות הלב, ורקיעות הרגליים מכתיבות את הדופק ומסכי הטלוויזיה חוצצים בין הרצים, מבודדים כל אצן בערוצו. וההמולה מסביב לא חודרת את דממת המחשבות המתרוקנות לאיטן, מרפדות את דפנות עלטת התודעה, ממקדות את העיניים במדדי שעון ומרחק. ואין עוד הבחנה בין המכונה הממוכנת למכונה הפועמת. שתיהן נעות על סרט, שסופו אינו באופק. והן מתחברות לישות אחת, הגומאת מרחקים, מתחרה בעצמה, מסדירה נשימותיה, בודדה במסעה.
באמת שעדיף לרוץ בחוץ.
שם לפחות, הרוח היא טבעית.
שם כל צעד קטן, מניע אותך קדימה.
באמת שעדיף לרוץ בחוץ.
שם לפחות, הרוח היא טבעית.
שם כל צעד קטן, מניע אותך קדימה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה