הכרטיס יקר מדי, והמקומות אף פעם לא מצדיקים זאת. זה לפעמים נראה משתדל ומאומץ מדי, אבל יש משהו שאי אפשר לקחת מברודווי. כשאתה יושב שם ורואה הצגה, אתה יודע ומבין שאתה צופה כרגע בהפקה הטובה ביותר עלי אדמות. באף מדינה אחרת לא יהיו שחקנים מוכשרים יותר, תפאורה מושקעת יותר או איכות שירה מהוקצעת מזו. אתה צופה עכשיו בכליל השלמות, או לפחות בהכי קרוב לכך במגבלות בני האנוש.
שום דבר על הבמה לא מקרי - כל שחקן כאן נבחר באודישנים מפרכים מתוך מאות ואלפים, השירים עובדו מחדש כדי להתחרות על הפרסים הנחשבים ביותר, וכל רקדנית על הבמה הפסיקה לאכול לפני כמה חודשים כדי להיכנס לתלבשות שנתפרה במיוחד בשבילה. בתור ישראלי, קשה להבין כיצד ניתן להרים פרוייקט ללא חלטורות וללא קיצורי דרך, בלי פרוטקציות ובלי מחזורים. קשה להבין שמתחת לכל האיפור ויחסי הציבור, נמצא כאן הדבר האמיתי. קבוצה של יוצרים שמבינים את כובד האחריות הנגזר מהחובה להיות הכי טובים כל הזמן. שכל עיני העולם נישאות, ושמבט קטן של אכזבה יכולה לשבור את ליבם (ואת כיסם).
אני מהרהר בדברים האלה ונזכר שוב בספרה המשובח של טוכמן "מצעד האיוולת". בראש אחד העמודים הראשונים מלינה טוכמן ביאוש - איך הצלחנו להתקדם בכל התחומים, איך הצליח האדם לנצח ולהמציא עצמו מחדש במדע ובתרבות, ברפואה ובפיזיקה - ורק בתחום אחד נותרנו מאחור, אף כי נדמה שהוא החשוב מכולם. הפוליטיקה, אמנות ניהול המדינה, היכולת להוביל ולהנהיג את ההמונים - דווקא בה נותרנו מאחור. בעידן של שיאי עולם והישגים חסרי תקדים, אנחנו מתבוססים מאחור, במקום בו היינו לפני אלפי שנים. לא מתקדמים, לא משוכללים. נופלים בבורות שנמצאים שם מאז ומתמיד. כושלים בבעיות שכבר נודעו להן פתרונות מבריקים, שנשכחו או שקעו למצולות בין האוקיינוסים. ואנחנו, מנסים להמציא מחדש את הגלגל בכל פעם, ומסתובבים בגלגל שיניים של אוגרים. וכאלה אנחנו - אוגרים כעסים ומחשבות, אבל לעולם לא מגיעים למעלה.
אי אפשר לא לקוות שיום אחד יקום כאן ברודווי של מנהיגות. מקום שבו לא נצטרך להתנצל, אלא להוביל. לא לתחקר, אלא לתכנן. לא להתבייש, אלא להציב מודל לחיקוי. את ברודווי החדשה אפשר וצריך להקים בירושלים. זהו חזון אחרית הימים, שנכון לראות בו שליחות של ממש. לדור שעוד נותר קטן, שעוד מאמין.
אלה מחשבות מרחיקות לכת. במיוחד יחסית לבן אדם שיצא אתמול באמצע המחזמר היוקרתי שהיה משעמם וטרחני. ממש כמו חלק מהחברים שלי שעוזבים את הארץ, לא נשארתי למערכה השנייה. כנראה שם לברודווי יש נפילות מדי פעם. מי יודע, אולי יום אחד יחלמו שם להגיע לרמה של ירושלים.
שום דבר על הבמה לא מקרי - כל שחקן כאן נבחר באודישנים מפרכים מתוך מאות ואלפים, השירים עובדו מחדש כדי להתחרות על הפרסים הנחשבים ביותר, וכל רקדנית על הבמה הפסיקה לאכול לפני כמה חודשים כדי להיכנס לתלבשות שנתפרה במיוחד בשבילה. בתור ישראלי, קשה להבין כיצד ניתן להרים פרוייקט ללא חלטורות וללא קיצורי דרך, בלי פרוטקציות ובלי מחזורים. קשה להבין שמתחת לכל האיפור ויחסי הציבור, נמצא כאן הדבר האמיתי. קבוצה של יוצרים שמבינים את כובד האחריות הנגזר מהחובה להיות הכי טובים כל הזמן. שכל עיני העולם נישאות, ושמבט קטן של אכזבה יכולה לשבור את ליבם (ואת כיסם).
אני מהרהר בדברים האלה ונזכר שוב בספרה המשובח של טוכמן "מצעד האיוולת". בראש אחד העמודים הראשונים מלינה טוכמן ביאוש - איך הצלחנו להתקדם בכל התחומים, איך הצליח האדם לנצח ולהמציא עצמו מחדש במדע ובתרבות, ברפואה ובפיזיקה - ורק בתחום אחד נותרנו מאחור, אף כי נדמה שהוא החשוב מכולם. הפוליטיקה, אמנות ניהול המדינה, היכולת להוביל ולהנהיג את ההמונים - דווקא בה נותרנו מאחור. בעידן של שיאי עולם והישגים חסרי תקדים, אנחנו מתבוססים מאחור, במקום בו היינו לפני אלפי שנים. לא מתקדמים, לא משוכללים. נופלים בבורות שנמצאים שם מאז ומתמיד. כושלים בבעיות שכבר נודעו להן פתרונות מבריקים, שנשכחו או שקעו למצולות בין האוקיינוסים. ואנחנו, מנסים להמציא מחדש את הגלגל בכל פעם, ומסתובבים בגלגל שיניים של אוגרים. וכאלה אנחנו - אוגרים כעסים ומחשבות, אבל לעולם לא מגיעים למעלה.
אי אפשר לא לקוות שיום אחד יקום כאן ברודווי של מנהיגות. מקום שבו לא נצטרך להתנצל, אלא להוביל. לא לתחקר, אלא לתכנן. לא להתבייש, אלא להציב מודל לחיקוי. את ברודווי החדשה אפשר וצריך להקים בירושלים. זהו חזון אחרית הימים, שנכון לראות בו שליחות של ממש. לדור שעוד נותר קטן, שעוד מאמין.
אלה מחשבות מרחיקות לכת. במיוחד יחסית לבן אדם שיצא אתמול באמצע המחזמר היוקרתי שהיה משעמם וטרחני. ממש כמו חלק מהחברים שלי שעוזבים את הארץ, לא נשארתי למערכה השנייה. כנראה שם לברודווי יש נפילות מדי פעם. מי יודע, אולי יום אחד יחלמו שם להגיע לרמה של ירושלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה