הוא מת לפתוח איתו בשיחה הלילה. ברור שזה נשמע משוגע ולא הגיוני. לעולם לא יצליח להסביר את זה לאף אחד, גם לא לעצמו. אבל שניהם יושבים כאן לבד, שקועים עד עומק תבונתם בספרים. והוא רואה אותו הרבה ויודע שהוא קורא ונבון. הרעיונות שצפים לו בראש עכשיו כמהים לבן שיח, והוא חושד שמולו ניצבת חרב להתחכך בה. בעדינות מזוייפת הוא מציג את חזות הספר לראווה בתקווה שעמיתו יגלה תעוזה עדיפה. אבל הרי מדובר במאמץ חסר תכלית: לא תתפתח כאן שיחה. שני זרים חובבי קריאה ורוח לא נועדו להתדיין באורח מזדמן ובלתי מתוכנן. גם מכרים וותיקים כמעט שאינם עושים זאת. אף כי חפצים הם בחברותא, בבדידותא יוותרו. כי עם כל הרצון הטוב, לא נהוג הוא הדבר. לא נהוג.
ולפעמים עוד מבקש להתייעץ איתה, כמו אז כשהיה ילד. אבל בגר בשנים והיא כבר מיושנת ואינה מבינה. כועס על עצמו כששוקע במחשבה לשתפה בהרהוריו. הרי זה כבר לא הגיל ולא העיתוי. וזה באמת לא נהוג.
ולפעמים שוקל לעזוב הכל ולברוח.
ולפעמים לשיר בקול גדול בפרהסיה.
ולפעמים להודות שאין לו מושג.
או לקפוץ על שולחן ולצרוח.
או לשתוק.
אבל נזכר מיד שלא נהוג.
יום אחד עוד יתוחקר:
שהרי אם דבר לא נהוג,
מי בכל זאת נוהג כאן.
מי מנווט ונע כרצונו קדימה.
ומי לכל הרוחות נתן רשיון
למישהו אחר
לכוון את התנועה,
לנהוג במקומינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה