חלוקת העולם

עברו כבר הרבה שנים, היא מספרת. אם היה בחיים, היה כבר בן 35. ובכל זאת היא זוכרת הרבה ממנו, ועוד פוגשת חברים מתגעגעים. על ההתאבדות היא לא רוצה לספר, גם לא יודעת. מנסה לא לחשוב מה היו המניעים. אולי היה מאוד עצוב, או לא התאים למסגרת. השנה גם אבא שלו נפטר. "שנה מוזרה", היא מסכמת. ועל הדרך, מספרת איך המוות פגש בה כבר מזמן, כשהייתה בהריון עם בתה הבכורה והבעל הראשון נהרג במלחמה. "היא לא רוצה לגור כאן יותר", מספרת עליה, שכבר שנים באמסטרדם. "היא ברחה מהמוות". אבל אין דמעות בשיחה הזו, רק חיוכים. וסיפורים, ותכניות, ורעיונות, והצעות. אין גם מוות בשיחה הזו, אולי רק בסיפורים. רק חיים, וצבעים, וטיולים. והדמיון שוקק חיים. "אני לא צריכה שישלחו לי נרות נשמה", היא אומרת בכעס על אגודות ההנצחה. "אולי יתנו לי כרטיסים לאופרה?", מציעה. ובינתיים ממשיכה לחייך ולזרוח. "אני רואה את הנשים שהולכות עם זרי הפרחים לבתי הקברות, ולא מבינה למה הן לא באות איתי לקולנוע", היא זורקת בנו, וגם בעצמה. והבית שלה אומנותי ומסוגנן כמו המשפטים שלה, ואין בשניהם רמז לאובדן. רק אובדן של זמן, שבוודאי היה ניתן לעשות בו יותר. עוד טיול, עוד ציור.

הגשם מקדים להגיע השנה, ושולח רמזים ראשונים משעות הבוקר המוקדמות. ומטפטף בנו תזכורות קצובות של אושר, וניחוח מעודן של התחדשות, ונגינה זכה ושקטה של אופטימיות. מהסוג שרק אגלי טל על עלים רטובים יכולים להפיח בתום יובש הקיץ. ואנו מגיבים כמו סרפדים בסתיו, נהנים מהממטרים אך מסרבים להאמין, מקשיחים גב בספקנות גאוותנית. ובכל זאת משהו חודר את אדישות החמסין הזו, משקה בנו זרעים נושנים של ילדות.

ויש ילדה שנתנה לי אתמול חיבוק, ואמרה שהיא אוהבת. ומרוב שנשבתי בקסמיה, האמנתי.

בסוף היום, אני מבין.
מקורות החוזק והחולשה חילקו ביניהם את העולם.
החולשה, בחרה לעצמה את המקומות הצפויים.