את האוכל הוא ביקש שיגישו לו בזריזות. הוא הרי לא התכוון לסעוד כאן ממושכות, וזמנו היקר חייבו לקצר שהותו. "אני ממהר מאוד", התנצל בטון מאשים, והנחה את הטבחים להיחפז בהתקנת ארוחתו. הוא לא שאל לשלומם ולא סקר את מזג האוויר. הוא ויתר על התפריט ועל הנימוסין. הוא גלגל בעדינות את המפית ואת הניסיון לפתוח בשיחת חולין.
הוא גם לא התעניין במצרכים שימוזגו בקדירה. מצידו, שיעלו הם באש המחבת וייצלו יחדיו. גם לא הוטרד מכלי ההגשה והפנה עורף לכתמים שעיטרו את מפת השולחן. כל אלה לא העסיקו אותו בשעה זו של רעב מתוח.
שכן לא הייתה זו מעין תאוות מזון יצרית ומשתוקקת, כמו המתוארת לפרקים בספרים ובסרטים. היה זה רעב תכליתי, ממוקד מטרה ושיטה, לסעוד וללכת. לאכול כי צריך. לשבוע עד סיפוק מספק, עד יכבה הכרח האכילה.
אין סיבה להתפלא. זו השפה בה דיבר, העקרונות שהכיר. כך הוא חי, כך עבד, כך אהב. לא הכיר אחרת. לא היה זמן לכך.
בסיום, שהקדים לבוא, המלצר הניח את החשבון בבהילות על השולחן. הוא עצר אותו מבועת, ידיים רועדות ומזיעות. הסכום גבוה... גבוה מאוד... יותר משאוכל לשלם.
אמת אדוני, הוא השיב, אמת. לראשונה: אמת. אך זה המחיר הגבוה. הגבוה מאוד. הגבוה מדי.
בעבור מה? לשם מה?
בעבור הבינוניות שלך אדוני. בעבורה. ועכשיו שלם בעבור מה שבחרת להזמין. שלם בענייניות ובמהירות בה אתה נושם. בלי שאלות וחרטות. זה המחיר, זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה