מרכז המבקרים של מפעל הטעמים הזה היה שומם משך רוב שעות היממה. ולא משום שהיה המפעל כושל. להפך. היה משגשג ומצליח מאוד. טעמיו היו נפוצים ושכיחים בכל העולם. כמעט לא היה אדם, או מי שהתיימר להיחשב לכזה, שלא הכיר וידע. כולם טעמו ממוצריו הנפוצים.
אלא שמקום הקמתו היה סוד גמור. נגזר ישירות מערפל המסתורין ששרר סביב שיטות הייצור וההפקה החשאיות של הטעמים. כולם ניסו אותם במהלך חייהם, אך מעטים הכירו את רזי הייצור. סודות אלה היו שמורים למעטים, ביניהם סופרים ומשוררים, אנשי רוח ומנהיגים, מצביאים וציירים, שהתקבצו לפרקים בשעות ערב ללמוד פלא יצירתו של טעם חדש.
על המדפים הם היו סדורים בערבוביה: טעם טוב וטעם יקר. טעם אכזבה וטעם של פעם. טעם מתוק וטעם של עוד. כל מי שחפץ בכך מצא שיש עוד טעם. כולם עמדו למכירה בצידי מכונות הערבוב הכבדות, מאפשרים למבקרים המועטים לצאת עם טעם נרכש.
ובשולי היציאה, על מפתן שער הברזל המאיים, הונחה דרך קבע סלסלת שפתונים צנועה. בצאתם מרחו האורחים מעט מן התכולה על השפתיים ויצאו לדרכם. כמו היה זה חוק טבע בלתי שביר. אלה היודעים סוד ייצור הטעמים, לנצח יחושו טעם מרירות מאכזבת בפיהם. תכופות התמלאו דמעות מלוחות וביקשו להמתיק עונשם. אך לנצח נותרה המרירות הצינית הזו בנפשם. עד השלימו עם מר גורלם. עד הפנימו כי אין בכך טעם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה