כל הילדים בגן שלי ציירו בתים עם גגות רעפים ושמיים מעוננים. ושמש ואבא וילד. ולמרות שכל אחד מהם היה אדם נפרד עם אישיות ורעיונות, כולם ציירו אותם בתים ושרו אותם שירים. ונזהרו מאוד לא לצאת מהקווים ולא לקשקש על השולחן. כי זה לא יפה. כי יבוא שוטר. כי זה יוציא למישהו עין. אבל כל העיניים נותרו במקומן, בוהות בשתיקת שעמום בגגות רעפים עם ארובה.
ואחר כך התבגרו והלכו ללמוד משפטים. או ראיית חשבון. כי זה נחוץ ומשתלם.
תנו לילדים לצרוח ולרקוד. אמרו להם כן. השתוללו איתם. תנו להם להוביל ולטעות. העניקו להם את ההזדמנות הנועזת להוציא למישהו עין. לצאת מהקווים, לצייר דשא כתום. מדהים כמה אנחנו חושבים שאנו מגוננים עליהם ובעצם עושים הפוך. כמה צריבת קווי המסגרת האלה נספגת עמוק מתחת לאור וצורבת שנים מאוחר יותר. כשזה מאוחר מדי.
הרי אין גגות רעפים בנוף שלנו. רק אלה שאנו סוככים בדאגה מוגזמת מעל עיניים תמימות. משוגעים, רדו מהגג. הגיע הזמן לרקוד עד העננים, לקשקש את עצמינו בצבעים שטרם הומצאו. לתת להם הזדמנות להראות לנו שאנחנו טועים. לתת מבט אחר. עדיף שמישהו יאבד עין על פני אחרים שחיים איתן כבויות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה