פעם, בטקס יום זכרון באוניברסיטה, עלה פרופסור מפורסם לנאום. ובניגוד לציפיות שידבר על השכול והעצב, על פצעים פתוחים ומחירים כבדים, הוא דיבר על טוהר השגרה. תיאר ימים שקטים, רגעים של שלווה, שעות של בהיה סתמית ומנחמת באופק. קדושה של חולין. כלום מתמשך, מענג, ממכר. שעמום מרתק. בנאליות של קיום. ענני נוצה שטים ברוח, מעל כר דשא רחב, והם סוחפים עמם כל בדל מחשבה טורדת. ומפשיטים האנשים ממשקולותיהם ומחזירים אותם לגן העדן של טרם הלדעת. שגרת נופים, תמימות ושתיקות.
כמה בזויה היא השגרה בעינינו. נהנתנית ומשעממת. קפואה ומסוכנת. פסולה ורדודה. אינה ראויה לאדם ההרפתקן. מכשול בפני מיטבי הלכת. מהמורה בדרכו של הנועז.
אך בפוגשכם יורד ים הנסחף לחוף מבטחים מעין הסערה, או לוחם הנושא בגופו צלקותיו משדה הקרב, או אדם השב ממסע מפרך מבלי שיצא את ביתו, אל תמהרו לגנותה, את השגרה. אל תרבו להטיח בה ביקורת ואשם. לעיתים, היא פסגת שאיפות. גם אם לרגע קטן. מזרן קש צנוע המעניק לגלמוד משענת להרגע בה. עיר מפלט ומקלט. לעיתים דווקא היא שכובשת את חלומות היגעים, את שאיפות הנפילים.
כי מה בסך הכל רוצה האדם? במה חפץ לבו באמת? בשגרת חיים שתשמור על לבו בתנועה לעד, ובידיעה כי עשה הכל כדי להיות ראוי לה. באמונה שלא תימצא מפתיעה וקוסמת יותר משגרת קיומו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה