עדר של פילים אדירי מימדים ממלא את החדר. צפופים מאוד, דחוקים מקיר לקיר, מתקרה לרצפה, עד מירב היכולת, עד גבול הסביר. אינם מסוגלים לזוז או להתמתח. גם הנשימות כבדות ונאנקות. והקירות עומדים בקושי במעמסה ובדוחק. לא לעד תגבר קשיחותם. גם הרצפה מאותתת כי זמנה קרב לבקוע. נדמה כי עוד רגע יתפקע החדר וייבלע בהמולת אבק ועשן. עוד רגע יביס הלחץ את איתנות היסודות התומכים, יקריס את המבנה לתוך עצמו. ועד אז, תמשיך ההמולה לסדוק את הכתלים ולהאפיל את אור השמש, לדחוס רגעי חסד קטנים לבליל הצפוף הזה, לעיסה הדחוקה הזו, לקוביית החיים המהודקת.
...עד, שיום בהיר אחד, וכהרף עין, יחליטו הפילים לצאת. יימלטו אל חלל האוויר ויבלעו בנוף. ולאחריהם, יגיעו זרים חדשים אל החדר וייתפלאו מרווחתו. לא הבחינו בפילים במנוסתם, לא חשו בדוחק. רק רבה פלאתם מן החדר: מה גדול הוא, ורחב ידיים, ונדיב בהיקפיו. נעים ורגוע ומרווח ושליו ומתון ונוגה. כמו שחדרים צריכים להיות. כמו שהחיים צריכים. כמו שצריכים חיים.
ביום מן הימים כשתיחלש האמונה ולא נעריך עוד את שבידינו, את שבלב, נלך לצוד פילים. כדי להיזכר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה