כבר לא ילדה, ואין צמות. לא בוכה, ואין דמעות. בעיקר בוהה ברגבי אדמה נסגרים עליו ועליה. רחמי שמיים וארץ נכמרים עליה ועליו.
והרי ידעה כל הזמן. לא רק חששה, לא ברחה מבשורה. פשוט ידעה בלבה האוהב. הקדימה לשמוע באזניה את הנקישות שהקדימו לבוא.
הוא אמר לה כתבתי לך למקרה ש. והיא ביקשה שיספר. והוא שותק. ובדממתו נכלם העולם, נשבר ומתפקע כמו הלב. שניהם מסרבים להשלים ולהתאחות.
יום אחד יצמח עץ של דמעות ממה שנזרע באדמה המדממת הזו. קללת אם שנכרתו ענפיה תפריח כאן ניצני תקווה.
בינתיים, בשמלה שחורה. עומדת דומייה, אמיצה. לא שואלת אפילו למה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה