"כשאני יוצא מזה אני איש חדש בעולם" / אביתר בנאי
אי שם בבית שלי, בחדר שלי, ממתין בסבלנות הספר שביקשתי לקרוא, והקריאה בו נקטעה בחטף. וכדי לתעד את נקודת הקטיעה הוצבה למשמר סימניה מעוצבת, נקודת ציון קלה לזיהוי מעל פסגת העמודים.
לא יודע אם אי פעם הבחנתם בכך, ואולי רק חשדתם ונבוכתם להודות, אך יש משהו גאוותני בסימניות. ממתינות שם בפשטותן, מכמינות סוד בגזרתן הדקה. זוכרות את שוודאי היה נשכח בהיעדרן, מכירות הן את התלות הנצמדת בהן. לא שתיקה של דוממים נושאות הסימניות כי אם דממת יהירים. נשגבות מעל דפי הספר וקוראיו.
אך הגיע זמנך להתפכח, סימניה יקרה. העזת לדמיין כי חוצצת את בין פרקי העבר לדפי העתיד, כי מסמנת את עיתוי העלילה והתקדמות הארועים. אך אין מהות של ממש בגאוותך המדומיינת.
הביני, את ואני מזמן לא באותו עמוד. חוויות העכשיו שינו אותי והפכו אותי לאחר. נותרת במקומך.אך אני נסחפתי עם הזרם, התפזרתי ברוח. חזיתי את העתיד ושכתבתי את העבר. למדתי וטעיתי והתחרטתי ונפלתי וקמתי. בזמן שהתחפרת בנקודה אקראית בזמן.
אינך יותר מזכרון נוסטלגי כזה או אחר הרודף אותי לפרקים. מתעקש להחיות בי בבואה מדוייקת של עבר, שלעולם לא יחזור וספק אם אי פעם התממש. כי מה תועלת בסימניה בספר שטרם נכתב? בהרהור נוסטלגי של אדם שכל חייו לפניו?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה