תמונה בבקבוק

"לפעמים הים סוער ואין גלים" / מיכה שטרית

אמא הביטי, התקרבי אל התמונות של בנך המסודרות בקפידה. פתחי את האלבומים, הציצי בעיניו, בנופים הנפרשים בסתר נועז מאחורי גבו, בפנים הסובבות את כתפיו השמוטות. בחני את שפת גופו, האזיני ללחישות הגולשות ממבטו. נשמי עמוק והיטמעי בתוך התמונה, עמדי לצידו, הניחי ראשו על כתפך, כמו פעם. כמה פשוט היה פעם.

פתחי את ארכיוני הילדות שאגרת במגירות, את העדויות המצהיבות שתיעדו את ההליכה הראשונה, את הטיול לגן החיות. זהי את מבטי סקרנות התום שאפפו הרפתקאותיו. היכן הם היום, לאן נתפזרו, הכיצד נשתברו חלומות ילדות כמוסים כצעצועים שכבר אין איש משחק בהם.

הסירי את התעודות הממוסגרות מן הקיר, את המכתבים העתיקים. הסירי גם נעלייך ועמדי על קו החוף. דמייני כי התמונות נשתלחו אלייך ממרחקים, בקבוק זכוכית שהונח בלב אוקיינוס של דמעות.

רכני עליהן, שוב ושוב. נסי לאתר שביבי חיוך, שמחת חיים. אל תרפי אמא, אל תרפי. הוא עדיין הילד שלך, תמיד יהיה. חפשי את הרמזים שהוא משגר לך בקפאון תוויו. דממת התמונות זועקת לעברך לחילוץ. אולי נשתברה ספינתו של המלח שלך, והוא בסכנה. אולי איבד את כוכב הצפון, טעה ותעה, הולך שולל ברוחות השמיים. נתכרסמו משוטיו.

אל תהססי, קפצי למים, הגישי גלגל הצלה ועטפי אותו בחום. שלא יקפא, הוא עם חלמותיו, וישקע למצולות עתירי כרישים. השיבי אותו לאי מבטחים. החזירי אותו הבייתה. השיבי אותו מלב ים אל הים שבלב.