מרד הדמעות

מוטב לא לבכות. 
לא להיענות לקריאות החופש, 
תביעות השחרור,
של הדמעות.
במיוחד לא בחורף, כשקר,
והדמעות קופאות ומצלקות,
ואין מי שימחה את מחאתן.

מוטב לא לבכות,
להתעלם מן המפל הגואה.
כי הבכי הארור,
הוא הורס את האיפור,
שפוזר בעמל רב מסביב לעיניים,
ונועד להפוך אותנו לרואים-ובלתי-נראים.
כמו כל אלה שאינם בוכים, לעולם.

באמת שמוטב לא לבכות,
כי חציית הגבול מבפנים החוצה היא הצהרת כוונות.
היא עשויה להתפרש כהכרזת מלחמה, 
כהתפרצות בלתי חוקית,
שתערער את הסדר הקיים והיציב,
שתחייב תגובה כואבת, 
פגיעה בחפים מפשע.

יש האומרים שהמלחמה היא ניגוד השלום.
אך אנשים חכמים מבינים, 
שאויבתו הגדולה של השלום היא היציבות הזו.
זו היא שמעכבת את בואו, 
רפידות הנוחות שלה משכנעות אותנו להוסיף לשבת בלי-נוע.
את השקט הוא מתעב, את רוגע האביב.
ואולי גם מעט מקנא בהם, שכך הסתדרו בלעדיו.

אם יכול היה השלום לדבר וודאי היה מפציר בנו לבכות.
למרות שאסור, וכואב, וחבל.
כי חיוך אפשר לזייף, אבל דמעות תמיד כנות.
ומשהו בהרכבן ממיס חומות ומחיצות,
שרק בנופלן מתבהר כי מעולם לא היה בהן צורך. 
רק אחרי המרד תוהים כולם מדוע כך התמהמה.
בעודנו ממתינים בחיוך, שכמותנו היה מנוכר לעצמו.