לשבטים פרימיטיביים, כך אומרים, יש המון שמות לגשם. הם המציאו בלשונם הציורית כינויים אינספור שעוזרים להם להבחין בין טפטוף קצוב לממטר מטריד. בין סערה מסחררת לשטפון מתון. אולי זה בגלל שהם לא רק בוהים בגשם כמותינו. הם מקשיבים לו, שואפים, מתחכחים בו. מחלקים אותו לזנים ומשפחות.
אבל אני בטוח שאפילו הם, המומחים הגדולים, לא מכירים את שני צידי הגשם. בעברו האחד, זולגות הטיפות בתוגה על לחיי עננים, ומקפיאות צלקות בדידות תחת עיניים דומיות. צינה בלא רוח מטפסת בינות תהומות מוצפים, עוקרת זרדים וחיוכים המתעופפים ללא טעם. מתקדר האדם כשמיו, צף כעב נוצה, שותק חסר כל וקול מול זגוגית מוצלפת.
יש המספרים על צדו האחר של הגשם. ושם חמים ומכרבל. הטיפות נספגות בעדינות מעונגת, זוגות זוגות במבול. נעימה הבהייה בזליגתן יחד, כשהן מתערבות בניחוח טעמים מהבילים שנרקחו ביד אוהבים. תקוותיהם מלטפות ראשי חולמים, נוטפות סיפוק רענן, סוחפות מחובקים למחול סוער בעין הסערה.
בכל שנה עם בא החורף, אני נזכר שתורי להחליט. היכן אני רוצה לעמוד. באיזה צד של הגשם.
בשש או בשבע / ירון לונדון
השבמחק