לא סופרים אותנו

אסופת ציונים סדורים על דיפלומה כחולה. מה הם יודעים להגיד על תקופת לימודיי? מה יכולים הם לחשוף על המסעות והדרכים בהם הלכתי? על המועדים ועל המעידות? שום עניין אין בציון הממוצע - חיוור הוא למול רגעי השיא והשפל שעברה טלטלת החוויות. פיסות המידע אינן מוצמדות לתוצאות המבחנים. מקומן המרכזי של ההפסקות נשמט מציוני השעורים. והיכן מסתתר אני בין כל הנתונים האלה, עד כמה הם משקפים את האיש שהייתי והאיש שנהייתי? ציונים אולי ניתן לחשב, אך אינם חשובים. ניתן לכמת, אך מוטב לקמט - ולחלץ מבין שורותיהם הישרות את הסיפורים שאינם נספרים, את התיאורים שלא נכללו בחישוב הסופי של התואר.

ומה מלמדות הספרות על תלוש המשכורת שלך? האם מייצגות הן את העמל והרוח שאתה זורע במשלח ידך? ועל מה מעיד גילך? האם חושף הוא בהכרח את מטען החוויות שצברת בשק המסעות? כמות החברים? מספר קרובי המשפחה? שותקים הם בבושה כשנשאלים את השאלות החשובות של החיים. לאחרונה, נוטה אני להתעלם אפילו מהתאריך. שולי הוא ביחס לאופן בו אתה תעריך את יומך, את שנתך או את חייך.

הסיפור שלנו מורכב - מילים, ציורים, רגעים, מבטים. הוא הולך ומתמשך, נשזר ומתפתל, מהלל עלילות. הדמות הראשית קשה לחיזוי, ומשתנה מפרק לפרק. מהתלת היא ללא הרף בקהל קוראיה. לעיתים תוהים הם על קנקנו של הסופר. אך הוא, דבר אינו סופר הוא - רק חווה, זוכר, ונוצר. הוא אינו זקוק למספרים. הוא מקפיד לצאת מהשורות. ובדפים משובצים כמעט ואינו משתמש. למעט הפעמים בהם הוא נעזר בהם, כדי לעטוף בזהירות את הדפים החלקים של מחר.