דרך טבע

חוקי הטבע חייבים לעמוד לצידנו. אם כל החיים אנו אפופים בתחושה שהדבר שאנו רוצים תמיד לא מגיע, לא חושק בנו חזרה, אנו חייבים להיות מצויים בסוג של מלכוד קוסמי כזה. וסביר אפילו, שלמלכוד הזה יש רכיבים ביולוגיים, הגיון של מולקולות, מהסוג שאם נדמה שאינו קיים זה רק משום שטרם נמצא. ויום אחד מישהו יקבל על זה פרס נובל ובמקום מחיאות כפיים יזכה לשמוע אנחת רווחה קולקטיבית מצד כולנו. באותה השנייה. התסכול יצא דרך הריאות וינחם אותנו כמעט מאוחר מדי שאנחנו בסך הכל שיחקנו לפי התסריט שנכתב במשרד ההפקה של האטומים.

כי אם באמת אנחנו חלק מטבעת אוניברסאלית, אז ברור שכולנו קשורים זה לזה. והדבר הזה שפירשנו בטעות כדחייה, הוא לא אחר מאשר דחיפה מגנטית לעבר קוטב אחר שמחכה לקלוט אותנו. כל אכזבה היא בעצם מסר של עידוד. כל כשלון הוא אכוונה לשביל נכון יותר. כל תחושת פספוס היא דירבון מחשל שאמור לטעת בנו אומץ ותקווה שיום אחד נחייך באמת. שהחזרה הגנרלית הזו תוביל בסופו של דבר להצגת חיינו. שאף אחד לא באמת מחכה לנצח. יש מועד בטבע לכל דבר. אין יציר-בריאה שלא מגיע לפרקו.

אומרים שהטבע מוכן לעזור רק למי שנכון לעזור לעצמו. אומרים שהוא נוטע סיכוי במלחים נחושים בלב ים. הוא מזרים אומץ בעורקי מטפסי ההרים. הוא מפיח אוויר ברוחם של מגלי ארצות. נותן את הערך הנוסף הנחוץ לנועזים. מבקש להפוך אותם לדוגמה, לאופק נשגב. ואני, בכלל לא בטוח שיש טבעת. ואולי היא אינה מקיפה את כל האנשים, ולעיתים וודאי מאכזבת. אבל ככה כולם אומרים. והמאמינים עם העיניים הבורקות מקבלים נקודות נוספות. אז מי אני שאתווכח עם הטבע? אולי בכל זאת מגיעה לו הזדמנות.