אף אחד לא מסתובב בנתיבים השוממים האלה, בין המצבות הדוממות של בית הקברות למצגות. שממת עולם, איש אינו בא ואיש לא יוצא משערי גן האנדרטאות הזה.
על החלקות אין שמות ברורים, על חלקם אין שמות כלל. לא ניתן לזהות היכן קברו כל אחת מהמצגות. אם יגיע במקרה קרוב או חבר, או מישהו שהיה מעורב, וירצה להתאבל על הליכת בטרם עת, סביר שלא יצליח למצואה. כי אבדה לנצח בתהומות הנשייה. כי למרות שהובטח לה כי שמה יישמר כהלכה ויוזכר לדראון עולם, זכרה הופקר והיא הוזנחה. עבדה למספר רגעים, ואבדה לנצחים.
ואין בכלל מי שיספיד את המצגות האלה, שבצעירותן היו זוהרות ומפתיעות, וחידשו והפתיעו, והציגו שורות יוצאות מן הכלל, ועוצבו לעדכן ולשכנע. גיבורות היום היו הן בזמנן, הכריעו גורלות והניעו עולמות, והיום לא נשאר מהן דבר. גם בארכיון המתים שמם כבר מחוק, ואין מי שיחפש.
וגם ביניהן לא יוכלו המצגות לדבר, ושתיקה רועמת נשמרת בין המצבות. וכי על מה ידברו? לא הייתה ביניהן מעולם שפה משותפת. כל אחת ביקשה להמציא מחדש את נפש חברתה, כל אחת דיברה בשפה אחרת, בסגנון אחר. מעולם לא השכילו ליצור ביניהן מכנה משותף, המשכיות וזיקה. כל אחת חיה את חייה הקצרים בעצמה, ללא תיאום או חלוקה. ומשלא בנו שום דבר משותף בחייהן, גם במותן נותרו בודדות, אבודות.
ובחוץ - המולה גדולה. הרעיונות החדשים, המקוריים, היצירתיים. המחשבות והתובנות, האמירות החדות, המסקנות החותכות. כולם מתרוצצים בחדוות נעורים, בשמחת צעירים. נמלטים הם הרחק, לא עוצרים. ומי בכלל יכול להאשימם. אף אחד מהם לא רוצה למצוא עצמו קבור כך סתם במצגת. אל העולם הגדול הם מכוונים, להשכמה מאוחרת ולא לקבורה מוקדמת.
וכשם שהם סוערים להם במרחקים, הן נותרות אילמות. כבויות, חיוורות, קבורות. ורבות. רבות מדי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה