המכתב מנוסח בתמצות, במילים מדודות ומדוייקות. התאריך הוא ספטמבר 1987, לפני יותר מעשרים שנים, כשאני הייתי רק בן שלוש. שלוש וחצי שורות שהודפסו במכונת כתיבה, ומתחת צילום העתק של תעודה כלשהי, ועליה תמונה דהוייה ומוכרת. הטקסט לקוני ומוקפד:
"אחרי בדיקת תעודתו של שלמה פסטרנק ז"ל, הגענו למסקנה שהנ"ל היה פרטיזן ולחם נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה... אנחנו ממליצים להעניק למנוח פסטרנק את אות הלוחם בנאצים"
על התעודה חתום סטיפן גראייק, יו"ר הארגון העולמי של הלוחמים היהודים, פרטיזנים ואסירי המחנות. בתמונה נפרדת אני מזהה מדליה זהובה, ולידה תעודה מודפסת כחול לבן עם סמל ישראל. "העיטור מוענק כאות הערכה על פועלך במלחמה נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה". סבא שלי מעולם לא זכה לראות - לא את המכתב ולא את התעודה. הוא אולי אפילו לא ידע שהיה פרטיזן, ואולי איש מעולם לא סיפר לו שהיה גיבור. אבל את חייו איבד בגיל צעיר כל כך, בגלל סיבוכים בריאותיים שהחלו כשהיה עוד ביערות. כשעוד היה המנוח בחיים, ועשה מעשים כי כך הכתיב לו מצפונו, וכך הכווינו אותו ערכיו, וכך הדריך אותו ליבו.
אותו לב שפסק מלפעום כשאבא שלי היה בשירותו הצבאי. ילד שעלה מפולין ושוכן עם שני הוריו בפחון במעברה. ילד שצריך היה לעבוד בימים וללמוד בלילות כדי לסייע בפרנסת משפחתו. שהרבה לחוות ומיעט להתלונן ולמד להסתדר עם מה שיש בתוספת מעט חלומות. ועודנו מסתדר, ועודנו עובד, ועודנו קצת ילד. ובשעות הפנאי, כשהוא כבר חוזר מהעבודה, הוא מתעסק בענייני הניהול השוטפים של הבית, כחבר וועד מזה עשרים שנים לפחות. "בשביל מה?", שאלתי לא פעם בחוסר הבנה. "כי אם אני לא אהיה שם, אף אחד לא ינהל את זה", הוא מסביר בפסקנות משכנעת, ואני אמנם משתכנע. כי זה מה שהנחה אותו ראשו, ולשם נשאוהו רגליו.
ואני, את נעוריי לא העברתי באור השמש, אלא בעיקר תחת נאונים של משרדים. מיום שאני זוכר את עצמי אני פעיל במסגרת כאלה ואחרות, מועצות תלמידים וארגוני התנדבות. הולך ממקום למקום ומחפש עוד פתח להיכנס דרכו ולהשפיע, עוד מקום שבו תרומתי תאיר אור ותניע רוח. וחרף הקשיים והמשברים והלבטים, אני מוצא עצמי יותר ויותר שלם עם דרכי ועם הדחף, שמקורו באמונה הדוחפת לעשייה המבקשת לעשות טוב. ובכך נחמתה.
גדולתו של העם שאני משתייך אליו היא בהצלחתו הבלתי מוסברת לנצח את הזמן. למול כל הסיכויים, הצליחו קבוצה של אנשים להנחיל מורשת ומסורת תרבותית על-זמנית שחלחלה מאב לבן והגיעה מהפזורה לקיבוץ גלויות, ומהמדבר אל המטרופולין. התקופות החולפות ניסו לתעתע, אבל משהו מהגרעין הזה הוסיף לעבור בירושה ובתורשה עד כי מאיים הוא על הנצח לחבור אליו. זה כבר הרבה מעבר לביולוגיה או היסטוריה, זהו נס. והסיפור הפרטי שלי הוא עוד חוט במארג הזה.
את המילים האלה אני משרבט בקצרה ובראשי פרקים על דף מחברת בחודש אוגוסט 2011 , כשאני עומד ברחבת הכותל המערבי. דווקא בסמל כל כך קולקטיבי, ומוקף באלפי אנשים, אני חושב על הסיפור הפרטי הקטן שאני נבחרתי להמשיך. על מטה הגיבורים הזה שאני מבקש להעביר לידיי, להמשיך בו בדרך. להילחם בכל הגוף, אך בשביל הרוח. לתת מעצמי את כל מה שיש ובלבד שתהיה תקווה, ותבונה ואהבה. ולהקריב רק בשביל החיים, ולהילחם רק על מה שחשוב. ולפחד רק שלא אממש, ולהתאכזב רק מעצמי. ולהרגיש חלק מסיפור גדול יותר, שבתוכו אני פרק, אבל מקווה שאחד הטובים. ולזכור לנשום, ולדעת לחיות.
וגם הבלוג הזה הוא דרך לנצח את הזמן. כי כבר שנה בדיוק שאני כותב כאן. מספר ומשתף. וחלק מכם קוראים. ולפעמים, גם נהנים. וגם זו דרך שלי להרגיש שאני עושה קצת טוב. שאני חלק ממשהו. דף במחברת, שנכתב בהתרגשות ואחר כך נאסף אל אבותיו. והם מביטים בו, ומחבקים אותו. על שעשה אותם גאה. על שביצר את שהקימו. על שחי באמת. כפי שהוא. בלי לפחד. וגם זה, תסכימו איתו, סוג של גבורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה