העולם שאנחנו חיים בו, מה כבר לא נאמר עליו. הגיגים למכביר, תובנות עד אין קץ. ולכולן מכנה משותף ומחייב - אנו פועלים במציאות מלודרמטית. עבדים של האקשן הסוחף, הבלתי מרפה, המירוץ אחר האופק המתרחק, ההישג הענוג שנע לפחות מהר כמותנו, ובעצם קצת יותר מהר - מניח לנו להיתקל במכשולי הדרך בעוד עינינו נישאות לקראתו. אנו רצים ומתנפלים ללא הרף על יעדים, ומשכנעים עצמינו שאנו חותרים לטוב המוחלט, לחיים השלמים, לצדק הבלעדי שנדיבותו תאפשר גם לנו לזכות קצת בנחת, ובחלקה קטנה של אושר. הסרטים שאנחנו צופים בהם שיכנעו אותנו שהאקשן חי וקיים, והוא מלווה אותנו בכל שלב בחיים ובדרך, ושהסוף הטוב מגיע רק לאלה ששילמו בעבורו דם, יזע ודמעות. הדרמה מזמן חרגה את גבולות המסך והשתלטה על מערכות היחסים שלנו, יחסי העבודה שלנו ואפילו את המחשבות שלנו כשאנחנו לבד בבית. אף פעם אין מנוחה במותחן הזה.
וכשזהו הלך הרוח במחשבות שלנו, כמה מאכזב לגלות כשמתעוררים בבוקר שהשגרה הרבה יותר שגרתית. היינו רוצים להיות כוכבי קולנוע, אבל לרוב אפילו על החיים שלנו אין לנו שליטה. אנחנו עובדים בשביל הבוס, מתפרנסים בשביל בעל הדירה, מצליחים בשביל ההורים. העיתונים כבר אינם מרגשים (למעט תשבצי ההגיון) והשעות חולפות להן בקצב קבוע, נערמות לימים ולתקופות. אין באמת דרמה במציאות הקטנה שלנו, והשעמום השגרתית הזה גורם לנו להרהר לא אחת ביכולת להשתלב באיזה סרט, ולו ליום אחד: להישרט כדי להיזכר שעוד אפשר.
הייתכן שאנו באמת נעים במהירות מסחררת כזו בין התהומות? רוצים לחיות בדרמה ובעצם מצויים בשגרת שממה? כבמקרים אחרים, גם כאן מתקיימת לה המציאות בקו האמצע. החיים שלנו דרמטיים מאוד, קיצוניים להחריד. אבל לא במובן שהיינו חושבים. לכל אחד ואחד מאיתנו יש הכרעות גורליות לקבל, דילמות מוסריות, סיכונים אמיתיים. אבל אלה, מצויים לרוב בתת-מודע, במחשבות שאנחנו לא מעזים להעלות מעל לפני השטח. אנחנו מעדיפים ללכת אחרי העדר השועט ולא לפתוח את הכספות הכמוסות האלה שבהן מתחוללת הדרמה האמיתית. מאחורי קוד אלקטרוני ובריחים מרובים מסתתרות המחשבות שהצפתן מפחידה אותנו מאוד. בלעדיהן, נדמה לנו לפעמים שהכל שגרתי, אבל הן מרימות את ראשן הנועז מעת לעת, ומכניסות אותן למערבולת מטלטלת. היציאה מהמשברים האלה אף פעם אינה שלמה, אנחנו תמיד חוזרים קצת אחרת. זהו כוח השיוף והליטוש הפלאי של הרוח האנושית.
מובן שהכספות האלה אינן קיימות רק במישור האישי. גם לחברה, כקולקטיב, ישנם "כיסים כמוסים של התנגדות" שאנחנו לא מעוניינים לפתוח. מדובר באותן נקודות חבויות שבהן מצויות כל ההחלטות הדרמטיות שעל העם לקבל, כל הסוגיות הבלתי פתורות המאיימות לנפץ את הסטטוס-קוו המאמלל לפרקים את כולם. גם כאן, כמו בחיים האמיתיים, אנחנו מעדיפים פשוט להדחיק, ולהמשיך ללכת. זה מקל על הנשימה, ומיטיב את הצעידה בתלם.
ואולם, ככל מערכת חפצת חיים, גם הקולקטיב שלנו חייב להגן על עצמו מפני הסערות שבדרך, ואינו יכול להותיר על כנה את האפשרות כי נוכה שוק על ירך בפעם הבאה שאחד מבריחי הכספות יחליד וישתחרר. בדיוק לשם כך הומצא פתרון פלאים, המשמש ככלי נאמן בידיהם של המובילים - הדרמה המזוייפת. הדרך הפשוטה והטובה ביותר לנטרל את התפרצות המבולקה היא לייצר אחת כזו בעצמך, ולרכב עליה בשליטה מלאה. ממש כמו חיסון ויראלי הנעזר בנגיף מוחלש, כך השליטה על הסערות המבויימות מחסנת את החברה ומגנה עליה מפני מהלומות אקראיות, המגרות את החשש האנושי הקמאי ביותר מפני הלא-נודע. וכך, הופכים המנהיגים בעיקר לבמאי תאטרון, המשקיעים את מירב מרצם בתפאורות ובתסריטים, ומניעים את כולנו מסערה לסערה, דווקא כשמזג האוויר החיצוני שלו ורגוע. לרוב הסערות נגמרות בסוף טוב, או לכל הפחות מניח את הדעת - ומי שיזם אותן יודע להגיד את מילות הסיכום והנחמה המתבקשות. השליטה במזג האוויר הופכת את המנהיג כמעט לאלוהים, ולנו פשוטי העם אין כל תלונות. גם אנחנו מסכימים - בשתיקה ובכניעה - כי מוטב התאטרון המפוברק הזה על פני מזג אוויר משוגע.
וגם אנחנו הרי מאמצים את השיטה הזו לחיים האישיים שלנו. לא פעם אנחנו מוצאים עצמנו בדרמה מיותרת, מריבה ללא סיבה, או במהלך נאומים חוצבי להבות עם מילים מפוצצות על סוגיות פעוטות. גם אנחנו מנפחים את הדרמה כדי לחוש באדרנלין, מייצרים סביבה תאטרלית בקרבתנו כדי למנות עצמינו לבמאים-אלוהיים, ומעל הכל, מחסנים את עצמינו בתרעומות מזוייפות, כדי שלא להיפגע באקראי מרעמים טבעיים.
באין סערה, אנחנו מייצרים לעצמינו כזו. הופכים עצמינו לשחקנים ראשיים בהצגה שמעולם לא נבראה. כמו ב"מטריקס", זוהי הדרך היעילה ביותר שלנו להגן על הכספות הנצורות. זה נפוץ וקורה לכולנו, וכך כל העולם במה. לכו תדעו, אם זה באמת קיים בכל העולם, אולי אפילו זה יגיע לבמת האו"ם - ומשם, לגבון.
וכשזהו הלך הרוח במחשבות שלנו, כמה מאכזב לגלות כשמתעוררים בבוקר שהשגרה הרבה יותר שגרתית. היינו רוצים להיות כוכבי קולנוע, אבל לרוב אפילו על החיים שלנו אין לנו שליטה. אנחנו עובדים בשביל הבוס, מתפרנסים בשביל בעל הדירה, מצליחים בשביל ההורים. העיתונים כבר אינם מרגשים (למעט תשבצי ההגיון) והשעות חולפות להן בקצב קבוע, נערמות לימים ולתקופות. אין באמת דרמה במציאות הקטנה שלנו, והשעמום השגרתית הזה גורם לנו להרהר לא אחת ביכולת להשתלב באיזה סרט, ולו ליום אחד: להישרט כדי להיזכר שעוד אפשר.
הייתכן שאנו באמת נעים במהירות מסחררת כזו בין התהומות? רוצים לחיות בדרמה ובעצם מצויים בשגרת שממה? כבמקרים אחרים, גם כאן מתקיימת לה המציאות בקו האמצע. החיים שלנו דרמטיים מאוד, קיצוניים להחריד. אבל לא במובן שהיינו חושבים. לכל אחד ואחד מאיתנו יש הכרעות גורליות לקבל, דילמות מוסריות, סיכונים אמיתיים. אבל אלה, מצויים לרוב בתת-מודע, במחשבות שאנחנו לא מעזים להעלות מעל לפני השטח. אנחנו מעדיפים ללכת אחרי העדר השועט ולא לפתוח את הכספות הכמוסות האלה שבהן מתחוללת הדרמה האמיתית. מאחורי קוד אלקטרוני ובריחים מרובים מסתתרות המחשבות שהצפתן מפחידה אותנו מאוד. בלעדיהן, נדמה לנו לפעמים שהכל שגרתי, אבל הן מרימות את ראשן הנועז מעת לעת, ומכניסות אותן למערבולת מטלטלת. היציאה מהמשברים האלה אף פעם אינה שלמה, אנחנו תמיד חוזרים קצת אחרת. זהו כוח השיוף והליטוש הפלאי של הרוח האנושית.
מובן שהכספות האלה אינן קיימות רק במישור האישי. גם לחברה, כקולקטיב, ישנם "כיסים כמוסים של התנגדות" שאנחנו לא מעוניינים לפתוח. מדובר באותן נקודות חבויות שבהן מצויות כל ההחלטות הדרמטיות שעל העם לקבל, כל הסוגיות הבלתי פתורות המאיימות לנפץ את הסטטוס-קוו המאמלל לפרקים את כולם. גם כאן, כמו בחיים האמיתיים, אנחנו מעדיפים פשוט להדחיק, ולהמשיך ללכת. זה מקל על הנשימה, ומיטיב את הצעידה בתלם.
ואולם, ככל מערכת חפצת חיים, גם הקולקטיב שלנו חייב להגן על עצמו מפני הסערות שבדרך, ואינו יכול להותיר על כנה את האפשרות כי נוכה שוק על ירך בפעם הבאה שאחד מבריחי הכספות יחליד וישתחרר. בדיוק לשם כך הומצא פתרון פלאים, המשמש ככלי נאמן בידיהם של המובילים - הדרמה המזוייפת. הדרך הפשוטה והטובה ביותר לנטרל את התפרצות המבולקה היא לייצר אחת כזו בעצמך, ולרכב עליה בשליטה מלאה. ממש כמו חיסון ויראלי הנעזר בנגיף מוחלש, כך השליטה על הסערות המבויימות מחסנת את החברה ומגנה עליה מפני מהלומות אקראיות, המגרות את החשש האנושי הקמאי ביותר מפני הלא-נודע. וכך, הופכים המנהיגים בעיקר לבמאי תאטרון, המשקיעים את מירב מרצם בתפאורות ובתסריטים, ומניעים את כולנו מסערה לסערה, דווקא כשמזג האוויר החיצוני שלו ורגוע. לרוב הסערות נגמרות בסוף טוב, או לכל הפחות מניח את הדעת - ומי שיזם אותן יודע להגיד את מילות הסיכום והנחמה המתבקשות. השליטה במזג האוויר הופכת את המנהיג כמעט לאלוהים, ולנו פשוטי העם אין כל תלונות. גם אנחנו מסכימים - בשתיקה ובכניעה - כי מוטב התאטרון המפוברק הזה על פני מזג אוויר משוגע.
וגם אנחנו הרי מאמצים את השיטה הזו לחיים האישיים שלנו. לא פעם אנחנו מוצאים עצמנו בדרמה מיותרת, מריבה ללא סיבה, או במהלך נאומים חוצבי להבות עם מילים מפוצצות על סוגיות פעוטות. גם אנחנו מנפחים את הדרמה כדי לחוש באדרנלין, מייצרים סביבה תאטרלית בקרבתנו כדי למנות עצמינו לבמאים-אלוהיים, ומעל הכל, מחסנים את עצמינו בתרעומות מזוייפות, כדי שלא להיפגע באקראי מרעמים טבעיים.
באין סערה, אנחנו מייצרים לעצמינו כזו. הופכים עצמינו לשחקנים ראשיים בהצגה שמעולם לא נבראה. כמו ב"מטריקס", זוהי הדרך היעילה ביותר שלנו להגן על הכספות הנצורות. זה נפוץ וקורה לכולנו, וכך כל העולם במה. לכו תדעו, אם זה באמת קיים בכל העולם, אולי אפילו זה יגיע לבמת האו"ם - ומשם, לגבון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה