ההורים שלי מציינים היום 31 שנות נישואים. איך שלא מסתכלים על זה, זו תקופת חיים ארוכה ומכובדת. כמו לכל הזוגות, גם הוריי ידעו עליות ומורדות (אם כי לטעמי מתונות בהרבה מהמקובל בימינו), והיום הם כבר בעצם לא יכולים לתאר את חייהם בנפרד. הם מכירים כל הרגל וכל מבט, כל רגישות וכל חסרון. כשאבא שלי שותק, אמא שלי יודעת להסביר למה. וכשהוא מספר סיפור, כולנו כבר יודעים להשלים את סופו. אין עוד צורך בעבודות תחזוק ובנייה אחרי 31 שנה, וכל שנותר הוא להפוך את ההרגל לנעים ולפרקים מפתיע. זהו סוד הנישואים.
ואולי בכל זאת גיליתי בתקופה האחרונה סוד נוסף. הנישואים, ומכלול הערכים והאמונות המקופלים בתוכם, הם מחלה מדבקת ותורשתית. הם מונחלים מדור לדור, ומועברים דרך חלב האם גם לילדים. הפעם הראשונה שהבחנתי בכך הייתה כשאחד מחבריי הטובים העיד בפניי שהוא חושב שלעולם לא ייתחתן. "תראה", הוא מסביר, "אבא שלי ניסה פעמיים וזה לא הצליח. הפנמתי את הלקח". והלקח אמנם חד ובהיר - מי שנכשלו הוריו בכינון ברית נישואים ארוכת שנים, ספק אם יאמין ביכולתו להצליח בעצמו. יתרה מכך, גם אם יאמין, אפשר שהכשלים והבעיות שנספגו בראותיו במרוצת השנים יכשילו גם את הסיפור הפרטי שלו. עצוב ככל שזה נשמע, בין כל ההשפעות העמוקות של ההורים שלנו, מסתתרת גם תפיסתנו ביחד למוסד המיסוד, האמונה באהבת נצח והיכולת לממשה כתורת משה וישראל.
ככל שאני יכול להעיד עלי ועל אחותי, נראה כי ההידבקות עבדה כהלכה. מבלי ששוחחנו על כך אי פעם, נראה כי שנינו מאמינים - היא כבר נשואה ואני עדיין לא, אבל שנינו סבורים שאפשר למצוא אהבה שתלווה אותנו לכל החיים, ותאפשר חיים בעולם המורכב הזה בשניים. המקורות לכך לא אלוהיים ולא תרבותיים. הם הגיעו מהסיפור הפשוט והממושך של ההורים שלנו.
אני מהרהר בכך בזמן שאני מקשיב לשיחה המתישה של המשפחה שיושבת מולי - שלוש דורות של נשים: אם חד הורית, בתה הבכורה והחד-הורית, וילדתה הקטנה. כולן מטופחות מאוד. מטופחות מדי. מולן יושב בחור צעיר, גרוש ואב לארבעה ילדים, הנתון עדיין בהליך גירושים מכוער וכואב. "לא האמנתי כמה זה רציני העניין הזה של המזונות עד שלקחו ממני טביעות אצבעות", הוא מסביר להן, והן מנחמות ומבינות. "אני ידעתי שאני הולכת להתגרש עוד לפני שהתחתנתי", מצהירה האמא, וגורמת לכל הפנטזיות שנטעו בי דיסני משחר ילדותי להתפוגג כלא היו. והשיחה הזו נמשכת ונעה בין טונים גבוהים ולחישות, וכל סועדי בית הקפה מאזינים בקשב נכזב. הם הכירו בפאב, וניסו להסתיר אחד מהשני שיש להם ילדים. הם גילו במקרה, ועכשיו הם כבר צוחקים על כך, ומספרים את זה לאמא. "אתם צריכים לציין את היום הזה, היום שבו נפגשתם. תוכלו להזכיר את זה כל שנה", היא מציעה להם. והם נבוכים. קצת מוקדם מדי לדבר על יום נישואין עבור זוג באמצע חיים שהכיר במסיבה לפני ארבעה חודשים. מדי פעם אני מציץ על הילדה הקטנה שלה. היא כבר ישנה על שני כיסאות, שמה ראש על הברכיים של אמא. מה יעלה בגורלה? האם בכלל יש לה סיכוי למשהו אחר?
אני יוצא מבית הקפה טרוד במחשבות בדרך הבייתה, וחולף על פני חנות הנעליים. השלט המודבק בחלון הראווה מצטייר בעיני כמסר אזהרה: "חיסול זוגות בודדים". אני מביט ונזעק. אסור לבזבז זמן בעולם הזה. ככה לימדו אותי ההורים.
ואולי בכל זאת גיליתי בתקופה האחרונה סוד נוסף. הנישואים, ומכלול הערכים והאמונות המקופלים בתוכם, הם מחלה מדבקת ותורשתית. הם מונחלים מדור לדור, ומועברים דרך חלב האם גם לילדים. הפעם הראשונה שהבחנתי בכך הייתה כשאחד מחבריי הטובים העיד בפניי שהוא חושב שלעולם לא ייתחתן. "תראה", הוא מסביר, "אבא שלי ניסה פעמיים וזה לא הצליח. הפנמתי את הלקח". והלקח אמנם חד ובהיר - מי שנכשלו הוריו בכינון ברית נישואים ארוכת שנים, ספק אם יאמין ביכולתו להצליח בעצמו. יתרה מכך, גם אם יאמין, אפשר שהכשלים והבעיות שנספגו בראותיו במרוצת השנים יכשילו גם את הסיפור הפרטי שלו. עצוב ככל שזה נשמע, בין כל ההשפעות העמוקות של ההורים שלנו, מסתתרת גם תפיסתנו ביחד למוסד המיסוד, האמונה באהבת נצח והיכולת לממשה כתורת משה וישראל.
ככל שאני יכול להעיד עלי ועל אחותי, נראה כי ההידבקות עבדה כהלכה. מבלי ששוחחנו על כך אי פעם, נראה כי שנינו מאמינים - היא כבר נשואה ואני עדיין לא, אבל שנינו סבורים שאפשר למצוא אהבה שתלווה אותנו לכל החיים, ותאפשר חיים בעולם המורכב הזה בשניים. המקורות לכך לא אלוהיים ולא תרבותיים. הם הגיעו מהסיפור הפשוט והממושך של ההורים שלנו.
אני מהרהר בכך בזמן שאני מקשיב לשיחה המתישה של המשפחה שיושבת מולי - שלוש דורות של נשים: אם חד הורית, בתה הבכורה והחד-הורית, וילדתה הקטנה. כולן מטופחות מאוד. מטופחות מדי. מולן יושב בחור צעיר, גרוש ואב לארבעה ילדים, הנתון עדיין בהליך גירושים מכוער וכואב. "לא האמנתי כמה זה רציני העניין הזה של המזונות עד שלקחו ממני טביעות אצבעות", הוא מסביר להן, והן מנחמות ומבינות. "אני ידעתי שאני הולכת להתגרש עוד לפני שהתחתנתי", מצהירה האמא, וגורמת לכל הפנטזיות שנטעו בי דיסני משחר ילדותי להתפוגג כלא היו. והשיחה הזו נמשכת ונעה בין טונים גבוהים ולחישות, וכל סועדי בית הקפה מאזינים בקשב נכזב. הם הכירו בפאב, וניסו להסתיר אחד מהשני שיש להם ילדים. הם גילו במקרה, ועכשיו הם כבר צוחקים על כך, ומספרים את זה לאמא. "אתם צריכים לציין את היום הזה, היום שבו נפגשתם. תוכלו להזכיר את זה כל שנה", היא מציעה להם. והם נבוכים. קצת מוקדם מדי לדבר על יום נישואין עבור זוג באמצע חיים שהכיר במסיבה לפני ארבעה חודשים. מדי פעם אני מציץ על הילדה הקטנה שלה. היא כבר ישנה על שני כיסאות, שמה ראש על הברכיים של אמא. מה יעלה בגורלה? האם בכלל יש לה סיכוי למשהו אחר?
אני יוצא מבית הקפה טרוד במחשבות בדרך הבייתה, וחולף על פני חנות הנעליים. השלט המודבק בחלון הראווה מצטייר בעיני כמסר אזהרה: "חיסול זוגות בודדים". אני מביט ונזעק. אסור לבזבז זמן בעולם הזה. ככה לימדו אותי ההורים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה