אני אוזר אומץ ופותח את המגירה התחתונה של השולחן בחדר שלי. כרטיס טיסה אלקטרוני שהודפס באופן עקום ודהוי ממתין שם, משודך ומקופל. חמשת העמודים האלה ממתינים לי כבר כמה שנים במגירה, התאריך חושף שמאז אוקטובר 2008. שומרים בתוכם סיפורים ומחשבות שלא ידעתי, ואולי אני לא יודע עדיין, מה לעשות אותם. היכן לאחסן. בינתיים, המגירה הייתה ברירת המחדל.
אני מוציא את ערימת הדפים והופך אותה. מביט פעם נוספת בכתב היד הצפוף והמסודר שלי מציף את אחורי הדפים, מתעד רצף מחשבות בוערות שהכו בי אז, בשדה התעופה של ברלין, לפני יותר משלוש שנים. וכל המילים כולן מוקדשות לאישה אחת בלבד. שהייתה ואיננה.
החלטתי לכתוב כבר באוטובוס שהביא אותי לשדה התעופה. השקפתי דרך החלון, וחזרה בפניהם של המקומיים שישבו לצידי. ולפתע זה הכה בי, הנוף האפרורי הנשקף אליי מהאוטובוס הזה הוא נוף ילדותה של סבתא שלי. את העיר הזו חזתה בימיה הראשונים, תקופה של תמימות ותקוות גדולות. אני זוכר במדוייק את הסחרחורת שתקפה אותי, את התחושה העזה שמשהו בסדר הקיום והמרחב השתבש, ושתי נקודות בזמן - עבר והווה - מתרחשות להן זו לצד זו. סבתי הילדה כמעט ישבה לידי באוטובוס, אז - ששמה עוד היה גלותי ומשונה כל כך. היה זה לפני עלייתה ארצה, לפני הגיעה לתל אביב של שנות השלושים. כשעוד הכל היה נקי ונאיבי.
אך לא על ימיה הראשונים מבקש דמיוני לדלג, כי אם לאחרונים. איך הביטה נועזת לרופא בעיניו וביקשה את שאין לבקש. חילונית לחלוטין הייתה, ועתה העלתה את תחינת החסד על שפתותיה. כה חדות ונוקבות היו המילים, עד כי חדרו את החלוק הלבן ואת ליבו האדום של הרופא. ואת שנעשה אז לא אספר.
לא אספר גם את מילותיה האחרונות שהיה בהן דוק קסום של אנושיות ואכפתיות נדירה, שאפיינה את הדור ההוא שלא קיים עוד. אבל נשבעתי שלעולם לא אשכח את אצילות הנפש שבה בחרה ללכת מאיתנו, אנושית וטובת לב כפי שחיה את חייה. לא אשכח גם את תחושת אי השקט שאפפה אותי באותה משמרת בצבא, שגרמה לי בסופו של דבר לצאת אל בית החולים באותם מוצאי שבת, כדי לראות, ולשמוע, ולהתפרק. כמה שמח הייתי בשבילה, וכמה שבור ומרוסק הייתי בשבילי. כמו שלא הייתי מעולם.
אני מתבונן דרך החלון ומציץ על נופי עיר מולדתה ומנסה לתאר לעצמי כיצד חוותה אותם כילדה. הזכרונות מתחילים לצוף ללא שליטה - הפעמים בהם פגעתי בה, שאינם מזכים את רגעי הנחת. אני נזכר באכזבתי כשלא הגיעה לטקס הדרגה שלי בצבא, בטענה כי תתקשה לטפס במדרגות הרבות. ומכאיב לי, שאכזבתה הייתה רבה יותר באותו היום. אני לא מאמין שלא קיבלתי עצות לנסיעה לברלין, ושלא קניתי עבורה שום דבר בנסיעה הזו. אני לא מאמין שמעכשיו אהיה היחיד מבני המשפחה שחוגג יום הולדת באפריל. אני לומד מה זה להתגעגע, וכמה דוקר הוא אובדן קרוב.
אמא אמרה בטלפון שהם עלו לקבר אתמול. חלפה כבר שנה בלעדיה.
ואני תוהה, מה חושבות שתי הנשים המבוגרות שיושבות מולי. מביטות בי אוחז בשני התיקים הכבדים בחוזקה. מביט דרך החלון. ובוכה.
אני מוציא את ערימת הדפים והופך אותה. מביט פעם נוספת בכתב היד הצפוף והמסודר שלי מציף את אחורי הדפים, מתעד רצף מחשבות בוערות שהכו בי אז, בשדה התעופה של ברלין, לפני יותר משלוש שנים. וכל המילים כולן מוקדשות לאישה אחת בלבד. שהייתה ואיננה.
החלטתי לכתוב כבר באוטובוס שהביא אותי לשדה התעופה. השקפתי דרך החלון, וחזרה בפניהם של המקומיים שישבו לצידי. ולפתע זה הכה בי, הנוף האפרורי הנשקף אליי מהאוטובוס הזה הוא נוף ילדותה של סבתא שלי. את העיר הזו חזתה בימיה הראשונים, תקופה של תמימות ותקוות גדולות. אני זוכר במדוייק את הסחרחורת שתקפה אותי, את התחושה העזה שמשהו בסדר הקיום והמרחב השתבש, ושתי נקודות בזמן - עבר והווה - מתרחשות להן זו לצד זו. סבתי הילדה כמעט ישבה לידי באוטובוס, אז - ששמה עוד היה גלותי ומשונה כל כך. היה זה לפני עלייתה ארצה, לפני הגיעה לתל אביב של שנות השלושים. כשעוד הכל היה נקי ונאיבי.
אך לא על ימיה הראשונים מבקש דמיוני לדלג, כי אם לאחרונים. איך הביטה נועזת לרופא בעיניו וביקשה את שאין לבקש. חילונית לחלוטין הייתה, ועתה העלתה את תחינת החסד על שפתותיה. כה חדות ונוקבות היו המילים, עד כי חדרו את החלוק הלבן ואת ליבו האדום של הרופא. ואת שנעשה אז לא אספר.
לא אספר גם את מילותיה האחרונות שהיה בהן דוק קסום של אנושיות ואכפתיות נדירה, שאפיינה את הדור ההוא שלא קיים עוד. אבל נשבעתי שלעולם לא אשכח את אצילות הנפש שבה בחרה ללכת מאיתנו, אנושית וטובת לב כפי שחיה את חייה. לא אשכח גם את תחושת אי השקט שאפפה אותי באותה משמרת בצבא, שגרמה לי בסופו של דבר לצאת אל בית החולים באותם מוצאי שבת, כדי לראות, ולשמוע, ולהתפרק. כמה שמח הייתי בשבילה, וכמה שבור ומרוסק הייתי בשבילי. כמו שלא הייתי מעולם.
אני מתבונן דרך החלון ומציץ על נופי עיר מולדתה ומנסה לתאר לעצמי כיצד חוותה אותם כילדה. הזכרונות מתחילים לצוף ללא שליטה - הפעמים בהם פגעתי בה, שאינם מזכים את רגעי הנחת. אני נזכר באכזבתי כשלא הגיעה לטקס הדרגה שלי בצבא, בטענה כי תתקשה לטפס במדרגות הרבות. ומכאיב לי, שאכזבתה הייתה רבה יותר באותו היום. אני לא מאמין שלא קיבלתי עצות לנסיעה לברלין, ושלא קניתי עבורה שום דבר בנסיעה הזו. אני לא מאמין שמעכשיו אהיה היחיד מבני המשפחה שחוגג יום הולדת באפריל. אני לומד מה זה להתגעגע, וכמה דוקר הוא אובדן קרוב.
אמא אמרה בטלפון שהם עלו לקבר אתמול. חלפה כבר שנה בלעדיה.
ואני תוהה, מה חושבות שתי הנשים המבוגרות שיושבות מולי. מביטות בי אוחז בשני התיקים הכבדים בחוזקה. מביט דרך החלון. ובוכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה