הליכון פוסט-מודרני

ירדתי מההליכון מזיע ושבע רצון. תקופה ארוכה שאני לא מבין למה אני לא מצליח לשפר את ביצועיי על ההליכון. אני מקפיד לרוץ לפחות 4 פעמים בשבוע, אבל הכושר עוד רחוק ממה שהיה. בדיוק שכבר חשבתי שהגיל נותן אותותיו ושמה שהיה כבר לא יהיה, אתמול חלה לי הפתעה גדולה ומשמחת - הפחתה של קרוב ל-20 שניות בריצת 4 ק"מ. לא סתם שיפור קל, כי אם שיפור משמעותי ומהיר, שדרוג בזק. סוף סוף פירות לעמל האימון, והכושר כבר בפתח. עוד קצת, ואוכל להתקרב עוד יותר לתוצאות שייחשבו לטובות, שיניחו את הדעת.


אבל רגע אחרי, התחילו התהיות. האמנם יכול להיות שבן רגע הצליחו להוריד 15 שניות מהזמן? שהמהירות הממוצעת שלי זינקה ב-3 נקודות באימון בודד אחרי תקופת סטגנציה ממושכת? סביר שלא. ההסבר ההגיוני יותר הוא שהתנאים שבהם רצתי אתמול בצהריים הם שסיפקו לי את התוצאה המרשימה. כנראה שכמות שעות השינה שלי אתמול, מידת העייפות הכללית שלי, המוזיקה ששמעתי באייפוד, מה שאכלתי או לא אכלתי לפני האימון ואפילו השעה ביום, כולם נרתמו כדי לדחוף אותי אל עבר שבירת השיאים. ממש כמו אותו קופץ לגובה מפורסם שקבע שיא עולם מרשים באולמפיאדה במקסיקו בשלהי שנות הששים. אחרי שנשאלה השאלה מדוע שיאו לא נשבר שנים ארוכות, הועלתה הטענה שתמהילו הכימי של האוויר במקסיקו-סיטי הוא שאפשר את קביעת השיא. השאלה הלגיטימית שנשאלה בהקדם לא הפתיעה איש - אם כך הדבר, מה הטעם במדידות ובשיאים? מיקום האולימפיאדה עשוי לקבוע את התוצאות, והרי בכלל - לכל ספורטי יש יום יותר טוב ופחות טוב. אז למה למדוד ביום מסויים?


אבל למה לעצור בהישגים ספורטיביים? האם בכלל ניתן למדוד משהו? האם בכלל אפשר לדבר על חוויה אובייקטיבית? רבים וחכמים ממני כבר פסקו שלא, והרי זוהי ליבת הגישה הפוסט-מודרניסטית. אלא שהמחשבות שלי נדדו למשל לתקופות חזקות שאני מצליח לעלות מהחיים שלי. לפני כמה חודשים מצאתי עצמי בתקופה פחות טובה בחיים, שהיו בה מורדות ללא עליות. ואולם, האם אמנם כך? האם אכן נוצרו סיבות אובייקטיביות שמנעו ממני מלהרים ראשי? או שמא, צירוף אומלל של נסיבות שכללו חוסר בשעות שינה, עומס משימות ושנה שחונת גשמים הם שגרמו לי לראות את עולמי בצבעים קודרים? אם לא ניתן למדוד שום דבר, גם לא ניתן לסמוך על תחושות או זכרונות. אנחנו אף פעם לא יודעים מה באמת דחף אותנו או בלם אותנו, אבל סביר שלרוב אלו הם גורמים שלא מן העניין, שכלל לא היו רלוונטיים לאתגרים עימם נדרשנו להתמודד.


המסקנה הנגזרת מכאן עשויה להישמע די אומללה, ואולי מאכזבת. אנחנו פשוט צריכים לאמץ את הסיסמה הריקנית ולעשות "כל מה שעושה לנו טוב". אם המציאות היא לנצח סובייקטיבית, והתחושות האישיות שלנו הן מסננות אפקטיביות למול חולאי הסביבה, אז אל לנו להסס וחובה עלינו לעצב את המסננת הזו במרץ ובתבונה. אפשר כמובן לקחת את הטיעון הזה למקומות אפלים - של סמים או אלכוהול ורעיונות אובדניים כאלה או אחרים. ואפשר גם להתנתק ולהשיל מעלינו כמה שיותר אילוצים וחסמים ולהגביר את המודעות והשליטה שלנו על "התנאים השקופים", שאנחנו עיוורים לקיומם - בעוד שהם מכתיבים את קיומינו.