יום שלישי, 15 בפברואר 2011

הליכון פוסט-מודרני

ירדתי מההליכון מזיע ושבע רצון. תקופה ארוכה שאני לא מבין למה אני לא מצליח לשפר את ביצועיי על ההליכון. אני מקפיד לרוץ לפחות 4 פעמים בשבוע, אבל הכושר עוד רחוק ממה שהיה. בדיוק שכבר חשבתי שהגיל נותן אותותיו ושמה שהיה כבר לא יהיה, אתמול חלה לי הפתעה גדולה ומשמחת - הפחתה של קרוב ל-20 שניות בריצת 4 ק"מ. לא סתם שיפור קל, כי אם שיפור משמעותי ומהיר, שדרוג בזק. סוף סוף פירות לעמל האימון, והכושר כבר בפתח. עוד קצת, ואוכל להתקרב עוד יותר לתוצאות שייחשבו לטובות, שיניחו את הדעת.


אבל רגע אחרי, התחילו התהיות. האמנם יכול להיות שבן רגע הצליחו להוריד 15 שניות מהזמן? שהמהירות הממוצעת שלי זינקה ב-3 נקודות באימון בודד אחרי תקופת סטגנציה ממושכת? סביר שלא. ההסבר ההגיוני יותר הוא שהתנאים שבהם רצתי אתמול בצהריים הם שסיפקו לי את התוצאה המרשימה. כנראה שכמות שעות השינה שלי אתמול, מידת העייפות הכללית שלי, המוזיקה ששמעתי באייפוד, מה שאכלתי או לא אכלתי לפני האימון ואפילו השעה ביום, כולם נרתמו כדי לדחוף אותי אל עבר שבירת השיאים. ממש כמו אותו קופץ לגובה מפורסם שקבע שיא עולם מרשים באולמפיאדה במקסיקו בשלהי שנות הששים. אחרי שנשאלה השאלה מדוע שיאו לא נשבר שנים ארוכות, הועלתה הטענה שתמהילו הכימי של האוויר במקסיקו-סיטי הוא שאפשר את קביעת השיא. השאלה הלגיטימית שנשאלה בהקדם לא הפתיעה איש - אם כך הדבר, מה הטעם במדידות ובשיאים? מיקום האולימפיאדה עשוי לקבוע את התוצאות, והרי בכלל - לכל ספורטי יש יום יותר טוב ופחות טוב. אז למה למדוד ביום מסויים?


אבל למה לעצור בהישגים ספורטיביים? האם בכלל ניתן למדוד משהו? האם בכלל אפשר לדבר על חוויה אובייקטיבית? רבים וחכמים ממני כבר פסקו שלא, והרי זוהי ליבת הגישה הפוסט-מודרניסטית. אלא שהמחשבות שלי נדדו למשל לתקופות חזקות שאני מצליח לעלות מהחיים שלי. לפני כמה חודשים מצאתי עצמי בתקופה פחות טובה בחיים, שהיו בה מורדות ללא עליות. ואולם, האם אמנם כך? האם אכן נוצרו סיבות אובייקטיביות שמנעו ממני מלהרים ראשי? או שמא, צירוף אומלל של נסיבות שכללו חוסר בשעות שינה, עומס משימות ושנה שחונת גשמים הם שגרמו לי לראות את עולמי בצבעים קודרים? אם לא ניתן למדוד שום דבר, גם לא ניתן לסמוך על תחושות או זכרונות. אנחנו אף פעם לא יודעים מה באמת דחף אותנו או בלם אותנו, אבל סביר שלרוב אלו הם גורמים שלא מן העניין, שכלל לא היו רלוונטיים לאתגרים עימם נדרשנו להתמודד.


המסקנה הנגזרת מכאן עשויה להישמע די אומללה, ואולי מאכזבת. אנחנו פשוט צריכים לאמץ את הסיסמה הריקנית ולעשות "כל מה שעושה לנו טוב". אם המציאות היא לנצח סובייקטיבית, והתחושות האישיות שלנו הן מסננות אפקטיביות למול חולאי הסביבה, אז אל לנו להסס וחובה עלינו לעצב את המסננת הזו במרץ ובתבונה. אפשר כמובן לקחת את הטיעון הזה למקומות אפלים - של סמים או אלכוהול ורעיונות אובדניים כאלה או אחרים. ואפשר גם להתנתק ולהשיל מעלינו כמה שיותר אילוצים וחסמים ולהגביר את המודעות והשליטה שלנו על "התנאים השקופים", שאנחנו עיוורים לקיומם - בעוד שהם מכתיבים את קיומינו. 

4 תגובות:

  1. דוגמה לא טובה:

    אותו קופץ מפורסם הוא דיק פוסברי, שבאולימפיאדת מקסיקו-סיטי 1968 קפץ לגובה 2.24 מטר. הישג זה נקבע לא בשל צירוף נסיבות אקראי, אלא בשל פיתוח סגנון קפיצה חדש, בו הראש והכתפיים עוברים את הרף ראשונים. סגנון זה דחק את כל סגנונות הקפיצה שהיו נפוצים לפניו ונקרא עד היום "קפיצת פוסברי".

    עם זאת, היה זה שיא אולימפי בלבד ולא שיא עולם. כבר ב-1963 קפץ הרוסי ולרי ברומל (יהודי משלנו) לגובה 2.28 בסגנון "גלילת הבטן". שיא עולמי זה שרד עד 1971, אז האמריקאי פט מצדורף קפץ 2.29 מטרים. (למעשה סיני אחד קפץ לגובה זה כבר ב-1970, אבל סין הקומוניסטית לא הייתה חברה באיגוד האתלטיקה העולמי ולכן השיא לא הוכר רשמית).

    כמו כן, הטענות בדבר האוויר של מקסיקו סיטי נשמעות מעט תמוהות. העיר נמצאת בגובה של למעלה מ-2,200 מטרים מעל פני הים, והאוויר הדליל בה דווקא מפריע להישגים ספורטיביים.

    תודה לוויקיפדיה על רוב המידע.

    איתמר

    השבמחק
  2. הרעיון מעניין מאוד אבל לא לגמרי מסכים עם המסקנה הסופית. ה"שיא" כשמו כן הוא - תוצר של שבירת קצה גבול ההישג הקודם. אבל עצם ההגעה לאותו קצה ראשוני - מכובדת וראויה בפני עצמה.
    במילים פשוטות - עצם העובדה שאתה רץ 4 פעמים בשבוע היא הישג משמעותי בפני עצמו. לולא היית רץ בקביעות, הזמנים שלך היו מתדרדרים (ובהקצנה מופרזת) גם בריאותך.

    כאמור, אני מתנגד למסקנה הסופית של "לעשות כל מה שטוב" למרות שמבחינה רגשית הדבר בהחלט מפתה. "לעשות כל מה שטוב", במובן האינסטינקטיבי, נשמע לי כמו מתכון לכאוס.

    תפיסת העולם המארגנת שלי מבוססת על מטרות-על חפות מסימני שאלה ומספקות. המטרות הללו נותרות בעינן בכל מצב רגשי, ורק הדרך להשגתן מתארכת, מתקצרת, מתפתלת או נחסמת זמנית. במידה רבה - אלו מטרות בלתי ניתנות להגשמה מלאה וטוב שכך.
    אגב, לא צריך להרחיק לכת על מנת למצוא דוגמאות למטרות-על "נשגבות" שכאלו. הן בכל.

    לסיכום - ריצה על הליכון, עם או בלי 15 שניות מזויינות - כל הכבוד גדול לעצמי (לעצמך).

    השבמחק
  3. דני, תודה על התגובה.
    אני לא בטוח שיש סתירה. ברור שהרבה מהפעולות שלנו בחיים נעשות מתוך יעדים ושאיפות. גם לרוץ על הליכון הוא נגזרת של יעדים גדולים יותר - כושר ועושר וכו'

    אבל הטענה המרכזית שלי היא שבעולם הפוסט-מודרני, "יעדי על" זה ממש פסה. לעולם לא תוכל באמת להוכיח שהשגת אותם, ובוודאי שלא תשכנע שהם ראויים (אולי אפילו לא את עצמך)

    אולי המסר מכאן הוא שאנחנו פועלים בעולם של חוויות, ופחות של עקרונות; וזה שהחיים קצרים אומר שהעקרונות חייבים להיות רכים יותר.

    ואולי במובן כלשהו, זה בעצם מה שגם אתה ניסית להגיד

    השבמחק
  4. השאלה "מה זה אובייקטיבי" היא בת 250 שנה לפחות. הפוסט מודרניזם בקושי בן 40...

    השבמחק