1.
אחד מהאנשים החביבים שלומדים איתי באוניברסיטה ובת זוגתו המקסימה מצפים לילד, שאמור להיוולד בשבועות הקרובים. כיוון שהיא עובדת כמדריכה במכון הכושר שלי אני מקפיד להתעדכן בתקופה האחרונה בשלומה ובמצבה. הבוקר חלפתי על פניה, החלפנו חיוכים, ולאחר מכן הורדתי את האוזניות ושאלתי: "נו??". היא בהתה בי כמה שניות בשתיקה זועפת ואז נזפה בי בעדינות: "זו מילה מאוד מכוערת". אחרי רגע של מבוכה שותקת, נגעתי בזרועה ואמרתי לה - "את מאוד צודקת". "פשוט כולם אומרים לי את זה השבוע, וזה לא נעים". מיהרתי להתנצל פעם נוספת והשפלתי מבט. באיזו זכות בכלל פניתי כך, ומי נתן בידי את הרשות להתערבות פולשנית כל כך. כאילו יש כאן חובת דיווח מתוקף היותי מכר המשפחה, מתאמן רשום במכון הכושר או סתם אזרח ישראלי התומך בפריון המולדת. הנזיפה הייתה במקומה, ואני הושמת במקומי.
בניסיוני להתחמק מהמבוכה שאלתי בחיוך אם היא מתרגשת. היא השיבה בזריזות שלא, ואז הוסיפה משפט נפלא ובלתי צפוי: "אני מתגעגעת למשהו שאני עדיין לא מכירה". יש משפטים כאלה, שניתנים בזמן ובהקשר מסויימים, שלא ניתן להסביר. שגם לא צריך להסביר. הם פשוט יוצרים אצלינו את התחושה הנכונה, את ההבנה המלאה בלי הסברים. במילים בודדות היא הצליחה לשתף אותי בתחושה מרגשת שבוודאי הולמת בה בתקופה האחרונה, ועכשיו גם אני קיבלתי הזדמנות להציץ. לא הבנתי מה היא אמרה, הרגשתי מה היא חושבת. "חוץ מזה", היא הוסיפה, "אני מתה להריח אותה כבר. יש להם ריח מאוד טוב".
כשהתחלתי להתרחק ולהמשיך באימון היא לחשה לעברי עוד משפט. "כשתראה את יוסי.. תשאל אותו מה הוא מרגיש". חייכתי. "ואחר כך, תבוא אליי בשקט ותספר לי, בלי שהוא ידע". "אני מבטיח", אמרתי לה.
2.
לפני שנרדמתי אתמול קראתי כמה עמודים בספר "לאכול חיות" של ספרן פויר. הוא מספר שם לא מעט על סבתא שלו, ניצולת שואה שאמנם יצאה מפולין אבל לא נמלטה ממנה. בהומור אופייני, הוא מתאר כיצד הייתה לוקחת את הנכדים על הידיים - לא כדי לחבק אותם, אלא כדי לשקול אותם. לוודא שהם אוכלים. כשהנין הראשון שלה נולד, היא מיהרה לשאול את הנכד: "כמה הוא שוקל?". וכשבאה לפגוש אותו בפעם הראשונה היא ניגשה לנשק ומילמלה: "הנקמה שלי". באחד הרגעים הנדירים מצאתי עצמי צוחק ומתעצב בעת ובעונה אחת בזכות כמה שורות בספר.
3.
"אחותי אמורה ללדת במאי", הוא מספר לי.
"מצחיק", אני כותב חזרה. "פעם נתנו לילד לבחור את המקצוע שלו, ולרוב אחרי שהוא נולד".
אחד מהאנשים החביבים שלומדים איתי באוניברסיטה ובת זוגתו המקסימה מצפים לילד, שאמור להיוולד בשבועות הקרובים. כיוון שהיא עובדת כמדריכה במכון הכושר שלי אני מקפיד להתעדכן בתקופה האחרונה בשלומה ובמצבה. הבוקר חלפתי על פניה, החלפנו חיוכים, ולאחר מכן הורדתי את האוזניות ושאלתי: "נו??". היא בהתה בי כמה שניות בשתיקה זועפת ואז נזפה בי בעדינות: "זו מילה מאוד מכוערת". אחרי רגע של מבוכה שותקת, נגעתי בזרועה ואמרתי לה - "את מאוד צודקת". "פשוט כולם אומרים לי את זה השבוע, וזה לא נעים". מיהרתי להתנצל פעם נוספת והשפלתי מבט. באיזו זכות בכלל פניתי כך, ומי נתן בידי את הרשות להתערבות פולשנית כל כך. כאילו יש כאן חובת דיווח מתוקף היותי מכר המשפחה, מתאמן רשום במכון הכושר או סתם אזרח ישראלי התומך בפריון המולדת. הנזיפה הייתה במקומה, ואני הושמת במקומי.
בניסיוני להתחמק מהמבוכה שאלתי בחיוך אם היא מתרגשת. היא השיבה בזריזות שלא, ואז הוסיפה משפט נפלא ובלתי צפוי: "אני מתגעגעת למשהו שאני עדיין לא מכירה". יש משפטים כאלה, שניתנים בזמן ובהקשר מסויימים, שלא ניתן להסביר. שגם לא צריך להסביר. הם פשוט יוצרים אצלינו את התחושה הנכונה, את ההבנה המלאה בלי הסברים. במילים בודדות היא הצליחה לשתף אותי בתחושה מרגשת שבוודאי הולמת בה בתקופה האחרונה, ועכשיו גם אני קיבלתי הזדמנות להציץ. לא הבנתי מה היא אמרה, הרגשתי מה היא חושבת. "חוץ מזה", היא הוסיפה, "אני מתה להריח אותה כבר. יש להם ריח מאוד טוב".
כשהתחלתי להתרחק ולהמשיך באימון היא לחשה לעברי עוד משפט. "כשתראה את יוסי.. תשאל אותו מה הוא מרגיש". חייכתי. "ואחר כך, תבוא אליי בשקט ותספר לי, בלי שהוא ידע". "אני מבטיח", אמרתי לה.
2.
לפני שנרדמתי אתמול קראתי כמה עמודים בספר "לאכול חיות" של ספרן פויר. הוא מספר שם לא מעט על סבתא שלו, ניצולת שואה שאמנם יצאה מפולין אבל לא נמלטה ממנה. בהומור אופייני, הוא מתאר כיצד הייתה לוקחת את הנכדים על הידיים - לא כדי לחבק אותם, אלא כדי לשקול אותם. לוודא שהם אוכלים. כשהנין הראשון שלה נולד, היא מיהרה לשאול את הנכד: "כמה הוא שוקל?". וכשבאה לפגוש אותו בפעם הראשונה היא ניגשה לנשק ומילמלה: "הנקמה שלי". באחד הרגעים הנדירים מצאתי עצמי צוחק ומתעצב בעת ובעונה אחת בזכות כמה שורות בספר.
3.
"אחותי אמורה ללדת במאי", הוא מספר לי.
"מצחיק", אני כותב חזרה. "פעם נתנו לילד לבחור את המקצוע שלו, ולרוב אחרי שהוא נולד".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה