במובן כלשהו

רוב הנהגים שחלפו הבוקר בכביש היציאה מירושלים לא ממש הבינו מה עובר עליי. מתנשם ומזיע, נעתי בריצה קלה לעבר התחנה המרכזית בירושלים, בניסיון קלוש לתפוס את האוטובוס לתל אביב, שיוצא בשעה 0630. "נסיעה לפני הפקקים", כך הובטח - וכצפוי, לא קויים. 

הגעתי דקות ספורות לפני מועד יציאת האוטובוס, מעודד מכך שניצחתי את הסיכויים, אולם אז נתקלתי במחסום בלתי מתוכנן. השומר בכניסה סירב לתת לי להיכנס עד שאסכים לרוקן את כל הכיסים ולחשוף את מלוא תכולת התיק שלי. בהבזק של רגע, שלפתי קלף מהשרוול. יותר נכון חוגר. "אני חייל", התוודתי. לאחר החלפת המסמכים המתאימים, השומר הסתכל לעברי במבט מופתע. "סבבה, כנס", אמר - והוסיף: "ולהבא, דבר אליי במובן הזה". במובן הזה... לא ידעתי שיש אצלי כמה מובנים. לא התאפקתי ובעודי חולף על פניו מלמלתי לעברו: "כרגע אני במובן של לא לאחר".

באוטובוס הרהרתי קצת במובני הקציני ובפשרו. חשבתי הרבה על המובנים שאנחנו נותנים לסממנים שונים בחיים שלנו, שלא בהכרח בצדק. ייתכן שיש הצדקה למשל לכך שחוגר יפתח דלתות (בעיקר של אוטובוסים), אבל לא תמיד המובנים שלנו כל כך הגיוניים. דוגמה מצויינת לכך הוצגה בכתבת השער שפורסמה בידיעות אחרונות השבוע. אמא נרגשת סיפרה באריכות כיצד במהלך חופשה באילת, בנה שביקש לחזור לחדר במלון נחסם על ידי המאבטחים ועוכב למשך זמן רב בחום הלוהט. בסופו של דבר הסיפור נגמר בסדר, והמאבטחים הסכימו להאמין לילד שהוא אכן מתאכסן במלון - לאחר התערבות הוריו. אבל בסוף המאמר האם לא יכולה שלא לתהות, האם דבר כזה יכול היה לקרות גם לילד אחר, כזה שלא אומץ מאתיופיה.

ואמנם, נדמה לי שהמובנים הנסתרים והגלויים שלנו בחיים מכתיבים לא מעט מהאופן בו אנחנו מתגלגלים בעולם. ממש כמו המאמר הקצרצר והנחמד שלשמחתי הזדמן לי לקרוא אמש, "הצעצועים" של רולאן בארת. המאמר מציע לנו לבחון פעם נוספת את הצעצועים שאנחנו נותנים לילדים שלנו ולשאול את עצמינו האם הם באמת תמימים וניטראליים, או שמא גם בהם מסתתר "מובן". האם בעת שאנו נותנים את הכדור לילד ואת הבובה לילדה, או מפזרים את החיילים החמושים על גבי השטיח בסלון, אין אנו בעצם שותלים בילדינו זרעי מובנים שביום מן הימים יצמיחו עשבים שלאו דווקא ישרתו את מטרותינו. 

מפתה מאוד הרעיון שכולנו נסתובב כביוגרפיות פתוחות מהלכות - נוכל אז אולי לבצע שיפוט ערכי מיידי ומדוייק מבלי שנצטרך אפילו לשוחח או לתהות זה על קנקנו של זה. אולי עדיף שנציג רק מובנים, ונחסוך בכל את כל המעטפת המיותרת של ברברת קוסמטית. האמת היא, שברור לכולם שרעיון זה לעולם לא יוכל לעבוד. המובנים חולפים והולכים, ומשתנים חדשות לבקרים. החוגר שפתח את השער היום, יחסום שער אחר מחר (לאירופה למשל?). המובנים האלה, שכל כך מעצבים את חיינו, חמקמקים מדי מכדי שנוכל ללכוד אותם ולו לחודש או אף לשבוע. זה מה שהופך אותם לכל כך מאתגרים ומעצבנים.

ייתכן אפוא שאין מנוס לעת עתה, נאלץ להמשיך להיות יעילים, אדיבים והגונים לכל אחד ולכל מטרה. נצטרך להתאמץ יותר לכבד אדם באשר הוא אדם, ולנסות לעשות רק טוב בתקווה שנקבל רק טוב מזולתנו. זה נשמע פשטני ואוטופי, אבל זו האמת לאמיתה. כנראה שבאמת נולדנו עמוק בפנים שווים. בכל המובנים.