לא הרבה דברים מוציאים אותי משלוותי, באמת. אני ממש משתדל לשמור על קור רוח ומזג נעים למול מאמצים חוזרים ונשנים של אחרים להכעיס ולעצבן, במזיד או במכוון או דווקא. אבל יש דבר אחד, מעשה ספציפי מסויים, שפשוט מוציא אותי מדעתי לחלוטין. לא רק בתקופה האחרונה, מאז ומתמיד. אני מדבר כמובן על עקיפה בתור - המעשה שלא יעשה, החטא שלא יסולח.
הבוקר המתנתי בטור מכוניות שהמתין בסבלנות לרמזור קצר בדרך להר הצופים. אחת המכוניות חלפה על פניי, אפילו לא הציצה ולא האטה - שעטה קדימה אל סף הרמזור וחתכה את כל הממתינים המנומסים. אני מדגיש את זה כי לפעמים קורה שמתבלבלים על הכביש, לפעמים מפספסים פניה ומתקנים ברגע האחרון, נסמכים על נדיבות האחרים. אבל כאן מדובר במקרה אחר - ישנם נהגים שפשוט מתעלמים מכולנו, מחוקי המדינה, מזמנם של האחרים - ולטענתי גם מכבודם. הם פשוט רואים עצמם ממהרים יותר, חשובים יותר. לא אכפת להם אם בטור הזה יושבים סטודנטים מאחרים, נשים בהריון או אראלה ממפעל הפיס בדרכה לבשר חדשות לעוד לקוח מופתע. הם פשוט חותכים כי ככה הם רוצים כרגע, עיוורים לסביבתם. כשעוקפים אותי אני כמעט מרגיש כאילו העוקף עבר לידי וירק בפרצופי - אומר לי: "שמע, אני חשוב ממך - וזכותי להיכנס לפניך". הוא אפילו לא מחכה לתגובה - ממשיך ומסתער, במקרה הטוב מגחך שבע רצון, ובמקרה השכיח - אדיש ושקוע בעצמו.
כשם שאני לוקח את העקיפה באופן אישי, אני מייחס משמעות אישית גם לעוקפים. אולי אני מעט קיצוני בנושא הזה, אבל מאז ומתמיד ראיתי בדפוסי הנהיגה בכביש בבואה מייצגת של התנהגות הזולת. כמובן שזה לא נכון בכל המקרים, אבל אני מנסה ליישם את זה למשל על מקרה המבחן המהימן ביותר עבורי - אני. אני מוכן להעיד ולהתחייב שלעולם לא אעקוף - לא בתור לבנק, לא במסעדה, לא בכביש. שום מצב או תרחיש לא יגרמו לי לשנות את נחישותי בנושא - לא אעז לכופף את החוקים גם במחיר של איחור או יאוש. אני לעולם לא אעשה זאת, ומכאן מגיע למסקנה שיש מי שדווקא מוכן לעשות זאת בהתאם לצורך, ויתרה מזאת - יש מי שעושה זאת ללא היסוס.
לאחרונה אני נתקל בתופעה חדשה - יש המגדילים ועושים ובהפנותי אליהם הערת נזיפה מתבוננים בעיניים תמות ומתנצל: "הא, יש כאן תור?". כאילו מבקש להבהיר בטון אפולוגטי - שלום לך תושב יקר, אני עולה חדש מארץ רחוקה. במולדתי, אין אנו מקפידים לעמוד בתורים. אצלינו במדינתנו רוויית המשאבים, יש מקום לכולם. אין צורך להסתדר בטורים, כולם יכולים לקבל הכל בעת ובעונה אחת וללא הפסקה. ואני, מקומי מסביר פנים, נדרש לחייך בהבנה מאופקת ולהגיב בוותרנות - הא, זה בסדר אחי. קורה לכולם - וברוך הבא לארץ הקודש. אבל שום קדוש לא מבקר כאן, מדובר בתירוץ שלרוב זוכה לכל היותר לתגובת הרמת גבות אדישה מפניי. אין אצלי מחילות לעקיפות - הזמן של כולנו שווה, ואין כאן שווים יותר.
אז כפי שניתן היה להבין בין השורות, אני לא מגלה אדיבות כלפי עוקפים. אני לא מקבל אותם בהבנה, אני לא "זורם" איתם, ובמידת האפשר אני אפילו מנסה לשבש להם את התוכניות. גם כשהם עוקפים אותי וגם אחרים. בנוסף, אני מקפיד לא לעקוף בעצמי - ולא משתף פעולה עם חברים שלפעמים זוממים לקצר טווחים. לעקוף זה נגע חברתי, זה פגם וכתם על הסולידריות הקולקטיבית. מדובר בתופעה שחשוב לכולנו לעקור אותה דווקא משום שאינה עומדת בפני עצמה. היא מעידה על זרמים עמוקים וכואבים יותר, של חוסר התחשבות ואפאטיות, אנוכיות ויהירות. אפשר גם אחרת - אם נדע לכבד אחד את השני בתור נוכל להפגין אנושיות רבה יותר - נפנה את מקומינו למען קשיש או נכה, נגלה פנים אדיבות אל בקשות חריגות. אבל כל זה יתאפשר רק כאשר יגבר האמון וההבנה הדדית בין הממתינים. בסופו של דבר, אנחנו פועלים בתוך מסגרות נורמטיביות מתעדכנות, וההשפעה שלנו עליהן גדולה מכפי שנדמה. כמו תמיד, זה מתחיל בנו. באיך שאנחנו חושבים וכמה שאנחנו מתחשבים. ובעיקר - כיצד אנחנו נוהגים, ולא רק בכביש.
הבוקר המתנתי בטור מכוניות שהמתין בסבלנות לרמזור קצר בדרך להר הצופים. אחת המכוניות חלפה על פניי, אפילו לא הציצה ולא האטה - שעטה קדימה אל סף הרמזור וחתכה את כל הממתינים המנומסים. אני מדגיש את זה כי לפעמים קורה שמתבלבלים על הכביש, לפעמים מפספסים פניה ומתקנים ברגע האחרון, נסמכים על נדיבות האחרים. אבל כאן מדובר במקרה אחר - ישנם נהגים שפשוט מתעלמים מכולנו, מחוקי המדינה, מזמנם של האחרים - ולטענתי גם מכבודם. הם פשוט רואים עצמם ממהרים יותר, חשובים יותר. לא אכפת להם אם בטור הזה יושבים סטודנטים מאחרים, נשים בהריון או אראלה ממפעל הפיס בדרכה לבשר חדשות לעוד לקוח מופתע. הם פשוט חותכים כי ככה הם רוצים כרגע, עיוורים לסביבתם. כשעוקפים אותי אני כמעט מרגיש כאילו העוקף עבר לידי וירק בפרצופי - אומר לי: "שמע, אני חשוב ממך - וזכותי להיכנס לפניך". הוא אפילו לא מחכה לתגובה - ממשיך ומסתער, במקרה הטוב מגחך שבע רצון, ובמקרה השכיח - אדיש ושקוע בעצמו.
כשם שאני לוקח את העקיפה באופן אישי, אני מייחס משמעות אישית גם לעוקפים. אולי אני מעט קיצוני בנושא הזה, אבל מאז ומתמיד ראיתי בדפוסי הנהיגה בכביש בבואה מייצגת של התנהגות הזולת. כמובן שזה לא נכון בכל המקרים, אבל אני מנסה ליישם את זה למשל על מקרה המבחן המהימן ביותר עבורי - אני. אני מוכן להעיד ולהתחייב שלעולם לא אעקוף - לא בתור לבנק, לא במסעדה, לא בכביש. שום מצב או תרחיש לא יגרמו לי לשנות את נחישותי בנושא - לא אעז לכופף את החוקים גם במחיר של איחור או יאוש. אני לעולם לא אעשה זאת, ומכאן מגיע למסקנה שיש מי שדווקא מוכן לעשות זאת בהתאם לצורך, ויתרה מזאת - יש מי שעושה זאת ללא היסוס.
לאחרונה אני נתקל בתופעה חדשה - יש המגדילים ועושים ובהפנותי אליהם הערת נזיפה מתבוננים בעיניים תמות ומתנצל: "הא, יש כאן תור?". כאילו מבקש להבהיר בטון אפולוגטי - שלום לך תושב יקר, אני עולה חדש מארץ רחוקה. במולדתי, אין אנו מקפידים לעמוד בתורים. אצלינו במדינתנו רוויית המשאבים, יש מקום לכולם. אין צורך להסתדר בטורים, כולם יכולים לקבל הכל בעת ובעונה אחת וללא הפסקה. ואני, מקומי מסביר פנים, נדרש לחייך בהבנה מאופקת ולהגיב בוותרנות - הא, זה בסדר אחי. קורה לכולם - וברוך הבא לארץ הקודש. אבל שום קדוש לא מבקר כאן, מדובר בתירוץ שלרוב זוכה לכל היותר לתגובת הרמת גבות אדישה מפניי. אין אצלי מחילות לעקיפות - הזמן של כולנו שווה, ואין כאן שווים יותר.
אז כפי שניתן היה להבין בין השורות, אני לא מגלה אדיבות כלפי עוקפים. אני לא מקבל אותם בהבנה, אני לא "זורם" איתם, ובמידת האפשר אני אפילו מנסה לשבש להם את התוכניות. גם כשהם עוקפים אותי וגם אחרים. בנוסף, אני מקפיד לא לעקוף בעצמי - ולא משתף פעולה עם חברים שלפעמים זוממים לקצר טווחים. לעקוף זה נגע חברתי, זה פגם וכתם על הסולידריות הקולקטיבית. מדובר בתופעה שחשוב לכולנו לעקור אותה דווקא משום שאינה עומדת בפני עצמה. היא מעידה על זרמים עמוקים וכואבים יותר, של חוסר התחשבות ואפאטיות, אנוכיות ויהירות. אפשר גם אחרת - אם נדע לכבד אחד את השני בתור נוכל להפגין אנושיות רבה יותר - נפנה את מקומינו למען קשיש או נכה, נגלה פנים אדיבות אל בקשות חריגות. אבל כל זה יתאפשר רק כאשר יגבר האמון וההבנה הדדית בין הממתינים. בסופו של דבר, אנחנו פועלים בתוך מסגרות נורמטיביות מתעדכנות, וההשפעה שלנו עליהן גדולה מכפי שנדמה. כמו תמיד, זה מתחיל בנו. באיך שאנחנו חושבים וכמה שאנחנו מתחשבים. ובעיקר - כיצד אנחנו נוהגים, ולא רק בכביש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה