אתמול, במלאת 15 שנים להירצחו של יצחק רבין, נערכת עצרת נוספת בכיכר בתל אביב.
עמדתי שם, ובעיקר חשבתי - כמה מגיע לנו.
מגיע לנו משורר, פובליציסט ופרופסורית שיוזמנו לדבר בפנינו בפורום רחב כל כך ויתנו בנו תורה וחבטות למול דממה מאזינה. מגיע לנו לארח ולכבד דמויות כאלה, נואמים שכאלה, בכיכר העיר. להאזין מדי פעם גם לדברי טעם, שיש בהם גם סיסמאות אך גם תוכן, אמת וביקורת. אנו זכאים לסוג כזה של חוויה, של התרשמות.
מגיע לנו להיות אופטימיים, ולהאמין באמת ובתמים ובלב שלם שאפשר וכדאי ורצוי ונחוץ וניתן להביא שלום. איש לא ילמד אותנו מה המחיר הנדרש. איש לא יסביר לנו עד כמה זה קשה. איש לא יזהיר אותנו מפני הסכנות והאיומים שבדרך. איש לא ירצה לנו על מהי ציונות ומהם תנאי החברות במסגרתה. אנו יודעים ומכירים ובקיאים - ובכל זאת אופטימיים. כי זה כל כך יהודי וישראלי להיות אופטימי, ולקוות בנפש כמהה, שבאמת עוד יהיה כאן טוב יום אחד. אם נשכיל, ונאמין, ונרצה באמת.
מגיע לנו לקבל הזדמנות להפגין את תמיכתנו ואמוננו בדמוקרטיה ברגליים. אמש בכיכר נכחו דתיים וחילוניים, ימין ומרכז ושמאל. והם באו יחד, כדי להשתתף בארוע הנדיר הזה. כדי להוכיח שדווקא במקום בו הקיצוניים ניסו לכפות עלינו מציאות אחרת, נוכל להחיות רוח של צדק ושיתוף. לא בכדי חולקו אתמול מדבקות עם ציטוטו המפורסם של וולטר: "אני לא מסכים עם עמדתך אבל אלחם עד טיפת דמי האחרונה כדי להלחם על זכותך להביע אותה". השיטה הזו אינה מושלמת, אבל אם האלטרנטיבה היא פסימיות אלימה נטולת חזון ודרך, נוסיף להריע לדמוקרטיה מעל כל במה.
בסוף השבוע האחרון נערכה עצרת דמוקרטית ענקית בוושינגטון, תחת הכותרת "מחזירים את השפיות". הם בוושינגטון, ואנחנו בתל אביב. האדם השפוי אינו מתקיים בעולם פשוט יותר, קל או מתון יותר. ובלכתו בדרך, הוא לא תמיד יודע לאן מועדות פניו. אולם ציפייתנו מן השפוי כי ידע להגדיר לעצמו לאן הוא רוצה להגיע, ויפעל ככל הניתן באופן רציונאלי כדי להגשים מטרה זו. לכאן בדיוק מופנים הגעגועים שלנו, אל החזון והדרך. אל האמונה שעוד אפשר לחיות כאן בנועם. אל הימים שבהם ציונות הייתה הגאווה שבהקמת המדינה ולא בקנאות להרחיבה, לבצרה ולגדרה.
מגיע לנו ארוע כמו עצרת רבין, לפחות פעם בשנה. כדי שנזכור שאופטימיות היא לא מצרך נדיר ופסול בימינו. היא דלק חיוני, והיא מקור עוצמה. היא הבסיס שעליו קמים חזונות, שהופכים את הבלתי אפשרי להיסטוריה. והיא הקו המפריד בין הסקפטיות הפסימית של הקיצונים, לבין כל אלה שמאמינים שעוד אפשר ומוכנים לתת הזדמנות גם בפעם האלף. לא מתוך חלומות באספמיה, ולא מתוך התאהבות בקסמי השכנים. דווקא מתוך התאהבות בקסמינו שלנו ורצון להבטיח את יכולתנו להוסיף ולחיות כאן גם עוד מאה שנים. זה באמת מגיע לנו.
עמדתי שם, ובעיקר חשבתי - כמה מגיע לנו.
מגיע לנו משורר, פובליציסט ופרופסורית שיוזמנו לדבר בפנינו בפורום רחב כל כך ויתנו בנו תורה וחבטות למול דממה מאזינה. מגיע לנו לארח ולכבד דמויות כאלה, נואמים שכאלה, בכיכר העיר. להאזין מדי פעם גם לדברי טעם, שיש בהם גם סיסמאות אך גם תוכן, אמת וביקורת. אנו זכאים לסוג כזה של חוויה, של התרשמות.
מגיע לנו להיות אופטימיים, ולהאמין באמת ובתמים ובלב שלם שאפשר וכדאי ורצוי ונחוץ וניתן להביא שלום. איש לא ילמד אותנו מה המחיר הנדרש. איש לא יסביר לנו עד כמה זה קשה. איש לא יזהיר אותנו מפני הסכנות והאיומים שבדרך. איש לא ירצה לנו על מהי ציונות ומהם תנאי החברות במסגרתה. אנו יודעים ומכירים ובקיאים - ובכל זאת אופטימיים. כי זה כל כך יהודי וישראלי להיות אופטימי, ולקוות בנפש כמהה, שבאמת עוד יהיה כאן טוב יום אחד. אם נשכיל, ונאמין, ונרצה באמת.
מגיע לנו לקבל הזדמנות להפגין את תמיכתנו ואמוננו בדמוקרטיה ברגליים. אמש בכיכר נכחו דתיים וחילוניים, ימין ומרכז ושמאל. והם באו יחד, כדי להשתתף בארוע הנדיר הזה. כדי להוכיח שדווקא במקום בו הקיצוניים ניסו לכפות עלינו מציאות אחרת, נוכל להחיות רוח של צדק ושיתוף. לא בכדי חולקו אתמול מדבקות עם ציטוטו המפורסם של וולטר: "אני לא מסכים עם עמדתך אבל אלחם עד טיפת דמי האחרונה כדי להלחם על זכותך להביע אותה". השיטה הזו אינה מושלמת, אבל אם האלטרנטיבה היא פסימיות אלימה נטולת חזון ודרך, נוסיף להריע לדמוקרטיה מעל כל במה.
בסוף השבוע האחרון נערכה עצרת דמוקרטית ענקית בוושינגטון, תחת הכותרת "מחזירים את השפיות". הם בוושינגטון, ואנחנו בתל אביב. האדם השפוי אינו מתקיים בעולם פשוט יותר, קל או מתון יותר. ובלכתו בדרך, הוא לא תמיד יודע לאן מועדות פניו. אולם ציפייתנו מן השפוי כי ידע להגדיר לעצמו לאן הוא רוצה להגיע, ויפעל ככל הניתן באופן רציונאלי כדי להגשים מטרה זו. לכאן בדיוק מופנים הגעגועים שלנו, אל החזון והדרך. אל האמונה שעוד אפשר לחיות כאן בנועם. אל הימים שבהם ציונות הייתה הגאווה שבהקמת המדינה ולא בקנאות להרחיבה, לבצרה ולגדרה.
מגיע לנו ארוע כמו עצרת רבין, לפחות פעם בשנה. כדי שנזכור שאופטימיות היא לא מצרך נדיר ופסול בימינו. היא דלק חיוני, והיא מקור עוצמה. היא הבסיס שעליו קמים חזונות, שהופכים את הבלתי אפשרי להיסטוריה. והיא הקו המפריד בין הסקפטיות הפסימית של הקיצונים, לבין כל אלה שמאמינים שעוד אפשר ומוכנים לתת הזדמנות גם בפעם האלף. לא מתוך חלומות באספמיה, ולא מתוך התאהבות בקסמי השכנים. דווקא מתוך התאהבות בקסמינו שלנו ורצון להבטיח את יכולתנו להוסיף ולחיות כאן גם עוד מאה שנים. זה באמת מגיע לנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה