בשנות השבעים הגיע שיעור הפשע במנהטן לממדים חסרי תקנה, והפך את המגורים בעיר לסיוט של ממש. מדי כמה דקות בוצע פשע בעיר - פריצה, אונס או רצח - כשראשיה עומדים חסרי אונים מול המגפה המתפשטת. בדיקות המשטרה הצביעו על תעלות הרכבת התחתית כאחד מקני המרבץ המרכזיים של הפושעים הצעירים, ואמנם הפכו מנהרות אלה לזירות רצח מזדמנות כמעט על בסיס יומי. התושבים החלו לאבד אמון בעירייה, וזו איבדה אמון בעצמה.
המאמצים להגיע לפתרון אפקטיבי לאתגר, הובילו לפיתוח "תאוריית החלונות השבורים" (http://en.wikipedia.org/wiki/Broken_windows_theory). על פי תאוריה זו, סביבות שיש בהן רמה גבוהה של חוסר סדר, השחתה וונדליזם, נתפסות בעיני הציבור כמתחמים סוררים, המערערים על עצם קיומה של ההיררכיה המוסדית, החוק והנורמה. סביבות כאלה לא רק שמעודדות פשיעה אלימה, הן גם מזמינות אותה. העבריין המועד מזהה שהוא נמצא במתחם "אחר", כזה שנמצא מתחת לרדאר של רשויות האכיפה, ומבקש לנצל את ההזדמנות לבצע את זממו. הציבור שחולף על פני קירות הגרפיטי והמבנה ההרוס כאילו מאשר בשתיקתו ובאדישותו את מאפייניו המבודדים של המקום, ומסייע בכך להפיכתו לאתר מועד לפורענות. הרשויות בניו-יורק, אגב, השקיעו משאבים אדירים כדי לטפל בבעיה, ובשנים 84-90 פעלו לניקיון מאסיבי של הרכבות והתחנות. מחקרים שבוצעו לאחר מכן הצביעו על תרומת מאמץ זה להפחתת שעורי הפשע בעיר.
אפשר ללמוד ממקרה אודות חשיבותה ומרכזיותה של הסביבה, ועל ההקשרים המיידיים שהיא מייצרת עבור הפועלים בה. אני זוכר שלפני כמה שנים התקיימה הרצאה מיוחדת של רא"ל במיל' דן חלוץ (אז, מפקד חיל האוויר) בפני קצינים מצטיינים באמ"ן. "אם אתם רוצים לעזור לחיילים שלכם לפתח דימיון, בהירות מחשבה ושעור רוח", הוא הצהיר, "תנו להם חלון לים". המילים האלה מהדהדות אצלי בראש הרבה זמן, כי יש בהן אמת לא-בנאלית. תמיד אפשר להשקיע בעוד ציוד מחשוב, שיפור תנאי שכר וימי גיבוש קבוצתיים. אבל תנאי העבודה הבסיסיים ביותר, השולחן, המנורה, הצבע בקיר, מרחב החשיבה והמנוחה - כל אלה חשובים בעיני פי כמה וכמה כדי לאפשר לאנשים לעבוד ביעילות גבוהה יותר. לא בכדי אני תמיד מעיר לאנשים שאני עובד איתם על בלגאן הקם על יוצרו בשולחן שלהם. שולחן מבולגן הוא לרוב ביטוי של מוח מבולגן, אבל חשוב מכך - הוא ערובה לכך שהבלגאן בראש לא ייפתר ויעלם. הסביבה העוינת לא רק מייצרת הקשר, היא גם מחייה ומשמרת אותו. היא מקבעת הלכי ודפוסי חשיבה מוגדרים, ומונעת פיתוח ויצירה של רעיונות חדשים וטובים יותר. אין פלא, שחברות ההיי-טק המצליחות משקיעות כל כך הרבה במרחבים הפתוחים במשרדים ובאופן ארגון הסביבה המשרדית.
המסר כאן הוא פשוט - צריך להיות מודעים לכך. בפעם הבאה שנשקיע מחשבה וזמן באופן שבו אנחנו מסדרים את השולחן או מניחים את הציוד על השולחן שלנו, אל לנו להרגיש שאנחנו מבזבזים את זמנינו. לא צריך להיות מומחה גדול לפנג-שווי, כדי להבין עד כמה דומיננטי ההקשר הסביבתי בחיים שלנו, ועד כמה מרחיקה לכת השפעתו על איכות התוצרים שלנו. מסר נוסף נוגע לתביעות שלנו מצד המנהלים שלנו - אסור לנו להתפשר. חשוב מאוד להציף בפני הבוסים עד כמה חשובה סביבת העבודה ועד כמה השקעה מינימאלית בשיפור תצורתה יכולה להניב תשואות משמעותיות יותר במדד הרווחים. איכות הסביבה משרתת וחשובה עבור כולם, ומסיבות לא הגיוניות נדחקה לשוליים ואינה מקבלת את המשקל שהיא ראויה לו.
המאמצים להגיע לפתרון אפקטיבי לאתגר, הובילו לפיתוח "תאוריית החלונות השבורים" (http://en.wikipedia.org/wiki/Broken_windows_theory). על פי תאוריה זו, סביבות שיש בהן רמה גבוהה של חוסר סדר, השחתה וונדליזם, נתפסות בעיני הציבור כמתחמים סוררים, המערערים על עצם קיומה של ההיררכיה המוסדית, החוק והנורמה. סביבות כאלה לא רק שמעודדות פשיעה אלימה, הן גם מזמינות אותה. העבריין המועד מזהה שהוא נמצא במתחם "אחר", כזה שנמצא מתחת לרדאר של רשויות האכיפה, ומבקש לנצל את ההזדמנות לבצע את זממו. הציבור שחולף על פני קירות הגרפיטי והמבנה ההרוס כאילו מאשר בשתיקתו ובאדישותו את מאפייניו המבודדים של המקום, ומסייע בכך להפיכתו לאתר מועד לפורענות. הרשויות בניו-יורק, אגב, השקיעו משאבים אדירים כדי לטפל בבעיה, ובשנים 84-90 פעלו לניקיון מאסיבי של הרכבות והתחנות. מחקרים שבוצעו לאחר מכן הצביעו על תרומת מאמץ זה להפחתת שעורי הפשע בעיר.
אפשר ללמוד ממקרה אודות חשיבותה ומרכזיותה של הסביבה, ועל ההקשרים המיידיים שהיא מייצרת עבור הפועלים בה. אני זוכר שלפני כמה שנים התקיימה הרצאה מיוחדת של רא"ל במיל' דן חלוץ (אז, מפקד חיל האוויר) בפני קצינים מצטיינים באמ"ן. "אם אתם רוצים לעזור לחיילים שלכם לפתח דימיון, בהירות מחשבה ושעור רוח", הוא הצהיר, "תנו להם חלון לים". המילים האלה מהדהדות אצלי בראש הרבה זמן, כי יש בהן אמת לא-בנאלית. תמיד אפשר להשקיע בעוד ציוד מחשוב, שיפור תנאי שכר וימי גיבוש קבוצתיים. אבל תנאי העבודה הבסיסיים ביותר, השולחן, המנורה, הצבע בקיר, מרחב החשיבה והמנוחה - כל אלה חשובים בעיני פי כמה וכמה כדי לאפשר לאנשים לעבוד ביעילות גבוהה יותר. לא בכדי אני תמיד מעיר לאנשים שאני עובד איתם על בלגאן הקם על יוצרו בשולחן שלהם. שולחן מבולגן הוא לרוב ביטוי של מוח מבולגן, אבל חשוב מכך - הוא ערובה לכך שהבלגאן בראש לא ייפתר ויעלם. הסביבה העוינת לא רק מייצרת הקשר, היא גם מחייה ומשמרת אותו. היא מקבעת הלכי ודפוסי חשיבה מוגדרים, ומונעת פיתוח ויצירה של רעיונות חדשים וטובים יותר. אין פלא, שחברות ההיי-טק המצליחות משקיעות כל כך הרבה במרחבים הפתוחים במשרדים ובאופן ארגון הסביבה המשרדית.
המסר כאן הוא פשוט - צריך להיות מודעים לכך. בפעם הבאה שנשקיע מחשבה וזמן באופן שבו אנחנו מסדרים את השולחן או מניחים את הציוד על השולחן שלנו, אל לנו להרגיש שאנחנו מבזבזים את זמנינו. לא צריך להיות מומחה גדול לפנג-שווי, כדי להבין עד כמה דומיננטי ההקשר הסביבתי בחיים שלנו, ועד כמה מרחיקה לכת השפעתו על איכות התוצרים שלנו. מסר נוסף נוגע לתביעות שלנו מצד המנהלים שלנו - אסור לנו להתפשר. חשוב מאוד להציף בפני הבוסים עד כמה חשובה סביבת העבודה ועד כמה השקעה מינימאלית בשיפור תצורתה יכולה להניב תשואות משמעותיות יותר במדד הרווחים. איכות הסביבה משרתת וחשובה עבור כולם, ומסיבות לא הגיוניות נדחקה לשוליים ואינה מקבלת את המשקל שהיא ראויה לו.
הו כמה אמ"ן רחוק מלהפנים את הטענה הכל כך בסיסית שאתה מעלה. כמה השקעה יש בלהביא את מיטב המוחות הצעירים בישראל ולכלוא אותם בתוך כלובי בטון עם ריהוט מתפרק משנות השבעים.
השבמחקאני חושב שאיכות הסביבה הזו גם צריכה להיות חלק מסדר היום. מי שכורע תחת נטל העבודה השוטפת גם לא יצליח להוציא את הראש מעל המים. ודומה שהדבר נכון לסטודנטים ולקצינים כאחד.
"שלשה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים"