הם העבירו אותו בכל המחלקות של החברה, והציגו לו את החידושים האחרונים. הוא הסתובב שם בפנים קפואות, התרשם בשקט. בסוף הכניסו אותו לחדר דיונים מפואר וביקשו שישתף דברי חוכמה עם העובדים הבכירים, שיחלוק את רשמיו. הוא שתק מספר דקות והפתיע: "אני חושב שאני יודע מה חסר לכם". הם פתחו פנקסים ונערכו לרשום כל מילה. "אתם צריכים בן אדם, מוח אנושי בתהליך שלכם. מכונות זה לא מספיק".
גרי קספרוב אוהב להפתיע. לקדם את המהלך הבלתי מתוכנן, שיערער את יריביו ומאזיניו, ישמוט את קרקע הבטחון העצמי תחת רגליהם. הוא מקפיד לעשות כן כמעט בכל ראיון, בכל שיחה. סוד קסמו תלוי אולי בכך שמרבית מהלכיו מאוד מתוכננים ומחושבים. הוא שקול, ענייני, רציני. אבל גם הוא יודע שהתכנון הזה לא באמת יכול להכתיר מנצחים. הוא יכול להביא אותם אל מעמד ההכתרה, אל הרגע שלפני, אל הר סיני. כדי להגיע אל הארץ המובטחת חייבים לתכנן מהלומת פתע, מהלך מסיים מבריק ובלתי סביר. להמציא אקורד סיום חדש, שייצור מנגינה שהשומעים טרם האזינו לה בעבר. להמציא את עצמך מחדש גם כשנדמה שכבר נגמרו כל הגרסאות ואין עוד אפשריות טריות בתוך אוקיינוס המוכר.
את החשבון הפתוח שלו עם מכונות יצר כבר לפני שנים, כשהפסיד לגרסה המתקדמת של המחשב "כחול עמוק" בקרב שחמט מפורסם. הוא נשאל על כך הרבה בראיונות וחוזר על אותה התשובה: "משחק שחמט בסיסי מורכב מ-50 מהלכים. כדי לנצח צריך לבצע 50 מהלכים אופטימליים. בן אדם עשוי לטעות במהלך אחד או שניים, מחשב לא". ובאותה הנשימה הוא מוסיף בשנים האחרונות סיומת חשובה: "אך אין הדבר תקף לקבלת החלטות. שם לא תמיד צריך לחפש רק את ההחלטה האופטמלית".
פנייתו לפוליטיקה בשנים האחרונות הולידה את אחת המערכות המרתקות ביותר המתנהלות כיום בעולם - בין גאון שחמט מפורסם המקדש את ערך התכנון והאסטרטגיה, לבין מנהיג רב-עוצמה המערער על הסדר העולמי בעיקר בעזרת פוליטיקה אפלה וארסנאל מכובד של טילים גרעיניים ביניבשתיים. קספרוב פעיל מאוד בארגוני זכויות אדם, ופוטין מארגן אולימפיאדות רבות רושם ומעורר מלחמת אזרחים במזרח אירופה. הקרב הרעיוני ביניהם עקוב מדם, אך גם ספוג מתח אידיאולוגי. אנו צופים בו מרחוק, מעל מסכי הטלוויזיה והפרשנויות, אך חשוב להבין שאנחנו ממלאים בו תפקיד מרכזי.
אסור לטעות ולחשוב שקספרוב יוצא רק נגד מדיניותו של פוטין (איש המסמל בראייתו "רוע טהור" שקיבל הזדמנות ללבלב). הוא יוצא נגד המנהיגות של היום, הכיוון אליו הולכת האנושות, ההתמכרות למשאבים במקום לתבונה. הוא מהלל את חשיבות החינוך, והיה רוצה שנלמד את ילדינו שחמט כדי שידעו לתכנן כמה מהלכים קדימה ויבינו כיצד ניתן להיות יצירתיים בתוך גבולות של מערכת חוקים נתונה. הוא מבקש שניתן עוד הזדמנות לתחכום האנושי טרם נתמכר כולנו לאוטומיזציה הקרה של הרובוטים. הוא חושב שיש משהו באינטלקט האנושי שאף מכונה לעולם לא תוכל להחליף, ניצוץ קסם נדיר שחיוניותו חסרה כל כך בנוף האנושי היום. בעצם, הוא קורא לנו לתת הזדמנות למשחק שיוכרע על בסיס אסטרטגיה ולא טילים גרעיניים. במובנים רבים, הוא מצרף את קולו הצנוע לקריאות שנשמעו עוד ביוון העתיקה לפני אלפי בשנים, עת הסכימו ההמונים להישמע למרותו של פילוסוף, לא ליומרתיו של המצביא. וההיסטוריה הרי מוכיחה, שמצביאים הוליכו את אנשיהם לאבדון (כולל כאלה שארגנו אולימפיאדות מרשימות אי שם לפני עשרות שנים באירופה), ואילו אנשי חזון פרצו דרכים. הפילוסופים הוליכו למסעות כיבוש מרשימים לאין שעור בהשוואה לאנשי הצבא, שאמונתם הושקעה יותר בפלדה מאשר באנשים.
המלך והמלכה על לוח השחמט מוגנים ומבוצרים, אך הם אינם בלתי מנוצחים. ניתן להביסם בכוח המחשבה והתחכום. מי שידע לתכנן כמה מהלכים קדימה יצליח להפתיע, לשנות את המאזן. גם ולדימיר וגם גרגורי משחקים משחק. כל אחד מהם מבקש להחיל את חוקיו שלו, ולשניהם רציונאל מובנה. העדפה של מי מהם לא תוכל להתבסס על רציונאל בלבד, ותידרוש גם שאלה של ערכים, של סדרי עדיפויות מצפוניים.
השבוע עצרתי במסעדת מזון מהיר בדרום הארץ, ובעודי עומד בתור ניהלתי שיחה קצרה במכשיר הנייד עם חבר השוהה בסין. "אני אף פעם לא אתרגל לזה", שיתפתי את סובבי, שהגיבו בחיוך כלפי הערתי המיושנת. ואולי יש באמירה זו כדי להכריע את עמדתי במלחמת המלכים הסובייטית. טכנולוגיה ראויה להתפעלות, ליראת כבוד. היא משנה את חיינו, את האופן בו אנו מתנהלים וחושבים. אך התפעלות זו נכון וראוי שתלווה גם בקמצוץ התנשאות. כזו הנובעת ישירות מיהירותו של בן האנוש, שמאמין בתוך תוכו כי אין תחליף לשכל הישר ולאינטילגנציה המזוקקת שתהא שמורה לנצח במוחו - ולבו - של האדם החושב. שלעולם נרצה להיות מובלים על ידי תבונה שיודעת גם להרגיש. שהכרעות צריכות להיעשות על בסיס לב פועם. ושגם כשתשעוט קדימה רכבת ההיסטוריה הממוכנת, תמיד ישב נהג מיומן בקדמת הקטר. ידיו כנראה לא יידרשו לאחוז בהגה. אך פיו וליבו הם שיכתיבו את הקצב והכיוון.
גרי קספרוב אוהב להפתיע. לקדם את המהלך הבלתי מתוכנן, שיערער את יריביו ומאזיניו, ישמוט את קרקע הבטחון העצמי תחת רגליהם. הוא מקפיד לעשות כן כמעט בכל ראיון, בכל שיחה. סוד קסמו תלוי אולי בכך שמרבית מהלכיו מאוד מתוכננים ומחושבים. הוא שקול, ענייני, רציני. אבל גם הוא יודע שהתכנון הזה לא באמת יכול להכתיר מנצחים. הוא יכול להביא אותם אל מעמד ההכתרה, אל הרגע שלפני, אל הר סיני. כדי להגיע אל הארץ המובטחת חייבים לתכנן מהלומת פתע, מהלך מסיים מבריק ובלתי סביר. להמציא אקורד סיום חדש, שייצור מנגינה שהשומעים טרם האזינו לה בעבר. להמציא את עצמך מחדש גם כשנדמה שכבר נגמרו כל הגרסאות ואין עוד אפשריות טריות בתוך אוקיינוס המוכר.
את החשבון הפתוח שלו עם מכונות יצר כבר לפני שנים, כשהפסיד לגרסה המתקדמת של המחשב "כחול עמוק" בקרב שחמט מפורסם. הוא נשאל על כך הרבה בראיונות וחוזר על אותה התשובה: "משחק שחמט בסיסי מורכב מ-50 מהלכים. כדי לנצח צריך לבצע 50 מהלכים אופטימליים. בן אדם עשוי לטעות במהלך אחד או שניים, מחשב לא". ובאותה הנשימה הוא מוסיף בשנים האחרונות סיומת חשובה: "אך אין הדבר תקף לקבלת החלטות. שם לא תמיד צריך לחפש רק את ההחלטה האופטמלית".
פנייתו לפוליטיקה בשנים האחרונות הולידה את אחת המערכות המרתקות ביותר המתנהלות כיום בעולם - בין גאון שחמט מפורסם המקדש את ערך התכנון והאסטרטגיה, לבין מנהיג רב-עוצמה המערער על הסדר העולמי בעיקר בעזרת פוליטיקה אפלה וארסנאל מכובד של טילים גרעיניים ביניבשתיים. קספרוב פעיל מאוד בארגוני זכויות אדם, ופוטין מארגן אולימפיאדות רבות רושם ומעורר מלחמת אזרחים במזרח אירופה. הקרב הרעיוני ביניהם עקוב מדם, אך גם ספוג מתח אידיאולוגי. אנו צופים בו מרחוק, מעל מסכי הטלוויזיה והפרשנויות, אך חשוב להבין שאנחנו ממלאים בו תפקיד מרכזי.
אסור לטעות ולחשוב שקספרוב יוצא רק נגד מדיניותו של פוטין (איש המסמל בראייתו "רוע טהור" שקיבל הזדמנות ללבלב). הוא יוצא נגד המנהיגות של היום, הכיוון אליו הולכת האנושות, ההתמכרות למשאבים במקום לתבונה. הוא מהלל את חשיבות החינוך, והיה רוצה שנלמד את ילדינו שחמט כדי שידעו לתכנן כמה מהלכים קדימה ויבינו כיצד ניתן להיות יצירתיים בתוך גבולות של מערכת חוקים נתונה. הוא מבקש שניתן עוד הזדמנות לתחכום האנושי טרם נתמכר כולנו לאוטומיזציה הקרה של הרובוטים. הוא חושב שיש משהו באינטלקט האנושי שאף מכונה לעולם לא תוכל להחליף, ניצוץ קסם נדיר שחיוניותו חסרה כל כך בנוף האנושי היום. בעצם, הוא קורא לנו לתת הזדמנות למשחק שיוכרע על בסיס אסטרטגיה ולא טילים גרעיניים. במובנים רבים, הוא מצרף את קולו הצנוע לקריאות שנשמעו עוד ביוון העתיקה לפני אלפי בשנים, עת הסכימו ההמונים להישמע למרותו של פילוסוף, לא ליומרתיו של המצביא. וההיסטוריה הרי מוכיחה, שמצביאים הוליכו את אנשיהם לאבדון (כולל כאלה שארגנו אולימפיאדות מרשימות אי שם לפני עשרות שנים באירופה), ואילו אנשי חזון פרצו דרכים. הפילוסופים הוליכו למסעות כיבוש מרשימים לאין שעור בהשוואה לאנשי הצבא, שאמונתם הושקעה יותר בפלדה מאשר באנשים.
המלך והמלכה על לוח השחמט מוגנים ומבוצרים, אך הם אינם בלתי מנוצחים. ניתן להביסם בכוח המחשבה והתחכום. מי שידע לתכנן כמה מהלכים קדימה יצליח להפתיע, לשנות את המאזן. גם ולדימיר וגם גרגורי משחקים משחק. כל אחד מהם מבקש להחיל את חוקיו שלו, ולשניהם רציונאל מובנה. העדפה של מי מהם לא תוכל להתבסס על רציונאל בלבד, ותידרוש גם שאלה של ערכים, של סדרי עדיפויות מצפוניים.
השבוע עצרתי במסעדת מזון מהיר בדרום הארץ, ובעודי עומד בתור ניהלתי שיחה קצרה במכשיר הנייד עם חבר השוהה בסין. "אני אף פעם לא אתרגל לזה", שיתפתי את סובבי, שהגיבו בחיוך כלפי הערתי המיושנת. ואולי יש באמירה זו כדי להכריע את עמדתי במלחמת המלכים הסובייטית. טכנולוגיה ראויה להתפעלות, ליראת כבוד. היא משנה את חיינו, את האופן בו אנו מתנהלים וחושבים. אך התפעלות זו נכון וראוי שתלווה גם בקמצוץ התנשאות. כזו הנובעת ישירות מיהירותו של בן האנוש, שמאמין בתוך תוכו כי אין תחליף לשכל הישר ולאינטילגנציה המזוקקת שתהא שמורה לנצח במוחו - ולבו - של האדם החושב. שלעולם נרצה להיות מובלים על ידי תבונה שיודעת גם להרגיש. שהכרעות צריכות להיעשות על בסיס לב פועם. ושגם כשתשעוט קדימה רכבת ההיסטוריה הממוכנת, תמיד ישב נהג מיומן בקדמת הקטר. ידיו כנראה לא יידרשו לאחוז בהגה. אך פיו וליבו הם שיכתיבו את הקצב והכיוון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה