כל יום עוד קצת. כל יום שעובר, קצת מכביד את התיק שנפתח נגדך. נפתח מזמן. והוא מכיל לתוכו את קרני השמש שלא ספגת. ואוגר בכיסיו את החיוכים שבחרת להשמיט. ואינו מפסיק לספוח את הנופים המרהיבים שהדפקו באין מענה על עפעפיך האטומים. נצברו שם כבר טונות רבות של אירועים שהחמצת, חלומות שנהדפו בשל עירנות יתר. חיבוקים שגזלת, הסכמות ששללת, נשימות שהעדפת בחטאך לכלוא בין קירות שותקים. מעולם לא היה תיק תפוח כל כך, בקרוב יטפח גם על פניך, גדוש ומוצדק להחריד. לא יזדקקו מאזני רקיע ללבטים. תיפול ההכרעה תחת רגליך בקול תרועה בוטחת.
וכל יום קצת פוחתים סיכוייך להשתקם ולהבריא ופוחת אמונך בכושרך לשוב לאחור ולתקן. ועייפותך כבר מכרעת וידיך קפוצות ופיך מאוזן באיזון שווא. ואתה משלים עם מר גורלך וממתין בסבלנות מקוממת לתום המשפט. כי בסוף כל משפט ממתינה נקודה מנחמת וחותמת. ואתה, כבר יבשו משפטיך וכמהים הם לסופם המיוחל.
וכל יום קצת מחשיך יותר מוקדם. לעיתים, עוד בטרם זריחה.
אך לא יאושך הוא המהתל במחשכיך כי אם כסלותך, עצלנותך. דבקותך בשגיאה המרה. כלום לנצח תוסיף להמתין למרפא שאינו במלאי ולפתרונות שטרם נבראו? ראשון אתה בתור ההמתנה, אך בבדידותך גם אחרון בו.
הן יהיה עליך להבין בסוף שבעיות גדולות נפתרות לאט. כמו מעיין רחב ופלאי בסדק ההר שנמלא מי ברכה בשקט, טיפה אחר טיפה אחר טיפה. ואין פלאית מסבלנותו האצילית של הטבע.
אין לרדוף אחרי האושר. כמו העצב, אין לו סוף. רק הגנב חיוך ושמש. רק פזר קורטוב נחמה ומחילה על אצבעות טרודות. צא למסע בלי מפה ומצפן. תעה בדרך. אגור טיפות. כל יום קצת. כל יום קצת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה