"מי שאין לו את היכולת לחיות בשיתוף, או שאין לו כל צורך בכך בשל יכולתו לספק את צרכי עצמו, הרי אין הוא חלק מהמדינה, והוא בהמה - או אל" / אריסטו (פוליטיקה, ספר א')
בבית הקפה אין מקום בשולחנות הקטנים, ואני יושב בשולחן לשלושה. קורא ספר, ומונע מקבוצות גדולות יותר להנות מקפה ראשון של סופ"ש. הכסא שלי מעט שבור, אבל לא רק בגלל זה אני נע בחוסר נוחות. זה מפריע לי, מטריד. משתדל שלא להפנות מבט ישיר אל הנכנסים, להתחמק ממבטי האשמה. לא עבריין, גם לא במעצר בית. רק חוסר התחשבות שכזה, פוגע בשלוותי. לידי איש אחר, מעשן ומשתעל לסירוגין. אני מכיר אותו, כבר ביקשו ממנו שלא לעשן, והוא התעלם. והוא יושב ליד שולחן גדול יותר, משפחתי, ארבעה לפחות יכלו לשבת שם. פרס עיתון גדול לכל אורכו, כמסמן טריטוריה נכבשת, וצורך קפה ומאפה. והוא דווקא מסתכל על כולם ללא בעיה, אך בעיקר אל עצמו. אח"כ עבר לשולחן אחר, קטן יותר, והותיר חפציו בשולחן הגדול. אדון המקום, שליט כל המקומות. ואין איש מעיר אותו בבוקר זה, או בכל בוקר אחר.
בכל פעם שמישהו עובר על חוק כתוב, שלושה אנשים מתעלמים מהחוקים הלא כתובים. ככה אנחנו, לומדים ומסתגלים, בוחנים גבולות. והרי דווקא החוקים הלא כתובים האלה הם שמספקים צבע לזהות שלנו. מכתיבים האם נאורים אנחנו באמת או מתחזים. גם בסוף שבוע תל אביבי של ריצה ברחובות, פקקי תנועה ותחפושות למכירה בכל חנות (סופ"ש שגרתי לחלוטין לטעמי), משהו בדינאמיקה הפרטית והאינטימית הזו בבית הקפה חשוב יותר, מעיד יותר.
היכולת שלנו לנוע בחוסר נוחות בכיסא גם בסופ"ש רגוע לחלוטין, להעיר את עצמינו ללא שעון מעורר, להצליח לראות דרך הוואקום המוחלט שסביבנו חוטים שמקשרים אותנו אחד לשני, שבלעדיהם... רק שתי אפשרויות תעמודנה בפנינו. או שנהיה בהמות, או שנהיה אלים. רק הם פטורים מציות לחוקים הבלתי כתובים. רק הם יכולים להסתדר לבד. והרי למדנו בדרך הקשה, שכשכולם חושבים שהם אלים, כולנו נוהגים כבהמות. ובבחירה בין שניהם, אני בכלל מעדיף לוותר על הקפה שלי. מוכן לשבת בבית. גם שם לפעמים אני חש בחוסר נוחות קלה. כזו שפוגעת בשלוותי, אבל מאפשרת לי להיות בן אנוש כפי שאני מאמין שצריך. מחובר לקרקע כבהמה, שואף אל הצדק כאל, ובין לבין, מביט ישר. מזכיר שאיני לבד גם כשאני כן.
בבית הקפה אין מקום בשולחנות הקטנים, ואני יושב בשולחן לשלושה. קורא ספר, ומונע מקבוצות גדולות יותר להנות מקפה ראשון של סופ"ש. הכסא שלי מעט שבור, אבל לא רק בגלל זה אני נע בחוסר נוחות. זה מפריע לי, מטריד. משתדל שלא להפנות מבט ישיר אל הנכנסים, להתחמק ממבטי האשמה. לא עבריין, גם לא במעצר בית. רק חוסר התחשבות שכזה, פוגע בשלוותי. לידי איש אחר, מעשן ומשתעל לסירוגין. אני מכיר אותו, כבר ביקשו ממנו שלא לעשן, והוא התעלם. והוא יושב ליד שולחן גדול יותר, משפחתי, ארבעה לפחות יכלו לשבת שם. פרס עיתון גדול לכל אורכו, כמסמן טריטוריה נכבשת, וצורך קפה ומאפה. והוא דווקא מסתכל על כולם ללא בעיה, אך בעיקר אל עצמו. אח"כ עבר לשולחן אחר, קטן יותר, והותיר חפציו בשולחן הגדול. אדון המקום, שליט כל המקומות. ואין איש מעיר אותו בבוקר זה, או בכל בוקר אחר.
בכל פעם שמישהו עובר על חוק כתוב, שלושה אנשים מתעלמים מהחוקים הלא כתובים. ככה אנחנו, לומדים ומסתגלים, בוחנים גבולות. והרי דווקא החוקים הלא כתובים האלה הם שמספקים צבע לזהות שלנו. מכתיבים האם נאורים אנחנו באמת או מתחזים. גם בסוף שבוע תל אביבי של ריצה ברחובות, פקקי תנועה ותחפושות למכירה בכל חנות (סופ"ש שגרתי לחלוטין לטעמי), משהו בדינאמיקה הפרטית והאינטימית הזו בבית הקפה חשוב יותר, מעיד יותר.
היכולת שלנו לנוע בחוסר נוחות בכיסא גם בסופ"ש רגוע לחלוטין, להעיר את עצמינו ללא שעון מעורר, להצליח לראות דרך הוואקום המוחלט שסביבנו חוטים שמקשרים אותנו אחד לשני, שבלעדיהם... רק שתי אפשרויות תעמודנה בפנינו. או שנהיה בהמות, או שנהיה אלים. רק הם פטורים מציות לחוקים הבלתי כתובים. רק הם יכולים להסתדר לבד. והרי למדנו בדרך הקשה, שכשכולם חושבים שהם אלים, כולנו נוהגים כבהמות. ובבחירה בין שניהם, אני בכלל מעדיף לוותר על הקפה שלי. מוכן לשבת בבית. גם שם לפעמים אני חש בחוסר נוחות קלה. כזו שפוגעת בשלוותי, אבל מאפשרת לי להיות בן אנוש כפי שאני מאמין שצריך. מחובר לקרקע כבהמה, שואף אל הצדק כאל, ובין לבין, מביט ישר. מזכיר שאיני לבד גם כשאני כן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה