אני, מבלי שהתכוונתי, הפכתי ברבות השנים לירא שמיים. במיוחד בימים בהירים, כשהשמש לבנה בים כחלחל, כמו עיניים טובות. כשעננים גדולים בצורות מוכרות רק למבטי ילדים משייטים בלי סיבה. כשחוברת קרקע השדות המוריקה לרקיע ויוצרות הן שלם שמחסיר פעימה.
כי בימים בהירים שכאלה הראות מיטבית וכל אחד יכול להשקיף בקלות על שהוטמן עד כה בצל. ימים כאלה מרגשים בנו תזכורת כואבת, על אודות הגעגוע הבלתי ממומש בנו לשמיים כאלה בימים של חול, כתיקונם. מדוע עליכם להזכיר זאת בכזו בהירות, שמים ארורים ושלווים?
משום כך הפכתי ירא מהם. משום שיש דברים שמוטב לא לראות ולא להזכר. הן וודאי לא יודע כל היופי הזה מה רב כאבו. שכן היה נבוך מלהתגלות כך באמצע היום בעיניי עמלים כבויים. המביטים בו בחטף של גנבים. סקרנים בעל כורחם. ממהרים לאנשהו מוגן תחת גג מצל. בין קירות חוצץ. רואים, יורים ויראים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה