אולי הייתי צריך לנחש שזה יגיע, ואולי באמת ניחשתי, ובכל זאת בחרתי את השולחן הפינתי הצמוד לחלון הראווה. בית הקפה היה ריק לחלוטין, אפוף אווירת חמלה ודכאון הראוייה לאנשים-שבוחרים-לשתות-קפה-בחוץ-בערב-חג. אבל אני הייתי חייב ללמוד, וזה היה השולחן הקבוע שלי, שיש בו אור ביום ובלילה. ובכלל, אצלינו חוגגים את החג בצהרים של היום שאחרי, כך שאני לא חבר במועדון הנדכאים שכאן. אני כאן במקרה.
ידעתי שזה מסוכן ורגיש מהרגע שהתיישבתי לידו. הוא נראה לי מוכר, מוכר מאוד. אולי ראיתי אותו בטלוויזיה פעם באיזו תוכנית שלא כדאי להתפרסם בה. אולי מעל דפי העיתון. אני קברתי מבטים בחומרי הלימוד ומיהרתי להזמין. הוא שמר על נימוס. כשלא הבחין, הצצתי לעברו וראיתי אותו בוהה בעוברים ושבים, וודאי עושים דרכם לארוחת החג. הוא אפילו לא ניסה להסתיר את הקנאה. נראה כאילו עבר מסע ארוך. הזמין אספרסו קצר.
תוך שניות כבר היה לי הפוסט מוכן לחלוטין בראש. הכותרת לקוחה ממשפט מפתח של סרט ישן: "אני רואה אנשים מתים". ובתוכן, אספר בדיוק על אנשים כמותו. שאנחנו נוטים להתעלם מקיומם, בשאון מרוצת חיינו. הם אינם נזקקים בהכרח, ורובם מחזיקים בדירה ואולי גם רכב. אבל בערבי החג, בזמן שאנחנו מוצפים אור וחברים ומשפחה, הם מגיעים לבתי הקפה. ואינם יכולים עוד להסתיר את בדידותם, את החלל שנפל בתוכם. עונש המוות שקיבלו על עצמם זה להמשיך לחיות, שכבר אין כל כך בשביל מה - ובעיקר בשביל מי - והם עושים את עצמם ממשיכים למרות שכבר מזמן עצרו. ואני, כך במקרה וללא שום סיבה מיוחדת, יצא לי לראות אותו. והתחושה היא כמו של ילד שמתחיל לראות לפתע אנשים מתים. והם מסתובבים בינינו, החיים, ונטמעים מבלי שנבחין. ורק חדי המבט יראו את חיוורונם, את לובן בהייתם, את שיברונם.
ובעודי מנסח בראש את המילים המדוייקות, ובאמצע ביס אימתני ונוטף רוטב, אני מרגיש את המבט הבלתי נמנע. והוא נוקב, ונטול בושה. "טעים, הא?", הוא דוקר. אני מהנהן באדישות. "ממה זה מורכב?", הוא שואל, בדיוק שקיוויתי שזה לא יהיה מורכב בכלל. "זה חביתה", אני אומר, ומקפיד לא ליצור קשר עין. שתיקה קצרה מדי והשיחה נמשכת. "חבל שלא לקחתי את זה", הוא משתף וזוכה להתעלמות. אני נותן עוד ביס, משתדל להתעלם מהמבטים, וסופג הצקה נוספת: "אתה מתעסק בתסריטאות?", הוא מתעניין. אולי שמע את הסרט שכתבתי בדיוק על חייו בראשי. ואולי ראה את חומרי הלימוד ודמיין שהם חלק מהסרט. וכששלפתי את מפית הנייר לנקות את הפה, מחיתי איתה גם כל בדל נימוס שעוד נותר בי, והתעלמתי בבוטות מהפנייה. הוא לא התקשה להבין, המתין עוד מספר שניות ויצא החוצה. לכפות שיחה בלתי נדרשת עם קליינט אחר.
"מת או לא מת", אומר לעצמי בשקט, באיזו חוצפה שכזו מפר את פרטיותי, קוטע חוט מחשבה, מפר מאמציי לרקום את סיפור חייו במילים מרגשות. "מצידי שימות", סיכמתי ביני לבין עצמי והזמנתי חשבון. "חג שמח", מלמלתי לעברו כשיצאתי משם. במבט חיוור ואדיש, כמי שבדיוק ראה רוח רפאים.
ידעתי שזה מסוכן ורגיש מהרגע שהתיישבתי לידו. הוא נראה לי מוכר, מוכר מאוד. אולי ראיתי אותו בטלוויזיה פעם באיזו תוכנית שלא כדאי להתפרסם בה. אולי מעל דפי העיתון. אני קברתי מבטים בחומרי הלימוד ומיהרתי להזמין. הוא שמר על נימוס. כשלא הבחין, הצצתי לעברו וראיתי אותו בוהה בעוברים ושבים, וודאי עושים דרכם לארוחת החג. הוא אפילו לא ניסה להסתיר את הקנאה. נראה כאילו עבר מסע ארוך. הזמין אספרסו קצר.
תוך שניות כבר היה לי הפוסט מוכן לחלוטין בראש. הכותרת לקוחה ממשפט מפתח של סרט ישן: "אני רואה אנשים מתים". ובתוכן, אספר בדיוק על אנשים כמותו. שאנחנו נוטים להתעלם מקיומם, בשאון מרוצת חיינו. הם אינם נזקקים בהכרח, ורובם מחזיקים בדירה ואולי גם רכב. אבל בערבי החג, בזמן שאנחנו מוצפים אור וחברים ומשפחה, הם מגיעים לבתי הקפה. ואינם יכולים עוד להסתיר את בדידותם, את החלל שנפל בתוכם. עונש המוות שקיבלו על עצמם זה להמשיך לחיות, שכבר אין כל כך בשביל מה - ובעיקר בשביל מי - והם עושים את עצמם ממשיכים למרות שכבר מזמן עצרו. ואני, כך במקרה וללא שום סיבה מיוחדת, יצא לי לראות אותו. והתחושה היא כמו של ילד שמתחיל לראות לפתע אנשים מתים. והם מסתובבים בינינו, החיים, ונטמעים מבלי שנבחין. ורק חדי המבט יראו את חיוורונם, את לובן בהייתם, את שיברונם.
ובעודי מנסח בראש את המילים המדוייקות, ובאמצע ביס אימתני ונוטף רוטב, אני מרגיש את המבט הבלתי נמנע. והוא נוקב, ונטול בושה. "טעים, הא?", הוא דוקר. אני מהנהן באדישות. "ממה זה מורכב?", הוא שואל, בדיוק שקיוויתי שזה לא יהיה מורכב בכלל. "זה חביתה", אני אומר, ומקפיד לא ליצור קשר עין. שתיקה קצרה מדי והשיחה נמשכת. "חבל שלא לקחתי את זה", הוא משתף וזוכה להתעלמות. אני נותן עוד ביס, משתדל להתעלם מהמבטים, וסופג הצקה נוספת: "אתה מתעסק בתסריטאות?", הוא מתעניין. אולי שמע את הסרט שכתבתי בדיוק על חייו בראשי. ואולי ראה את חומרי הלימוד ודמיין שהם חלק מהסרט. וכששלפתי את מפית הנייר לנקות את הפה, מחיתי איתה גם כל בדל נימוס שעוד נותר בי, והתעלמתי בבוטות מהפנייה. הוא לא התקשה להבין, המתין עוד מספר שניות ויצא החוצה. לכפות שיחה בלתי נדרשת עם קליינט אחר.
"מת או לא מת", אומר לעצמי בשקט, באיזו חוצפה שכזו מפר את פרטיותי, קוטע חוט מחשבה, מפר מאמציי לרקום את סיפור חייו במילים מרגשות. "מצידי שימות", סיכמתי ביני לבין עצמי והזמנתי חשבון. "חג שמח", מלמלתי לעברו כשיצאתי משם. במבט חיוור ואדיש, כמי שבדיוק ראה רוח רפאים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה