בינות על המושחתים, אוכלי החינם, העצלנים, העלוקות והשקרנים, מתקיימים אלה שלא שפר עליהם גורלם. והם קמים מדי בוקר, ממש כמותנו, והולכים לעבוד, ממש כמו רובינו. והם נמרצים ונאמנים, ומרוויחים לחמם בזיעת אפם. ומסתפקים במה שיש, והיכן שאפשר מנסים להשיג עוד. לפעמים למען שרידותם, ולרוב למען יקיריהם.
ויש בתוכם שמוצאים דרכם אל עבודות כפיים שונות ומשונות, ובהן ניקיון. אחדים מנקים ברחובות, ואחדים בתוך הבתים. יש כאלה שעושים זאת מדי יום, כל היום, חולפים מבית לבית, שוטפים רצפה אחר רצפה, שואבים ומסדרים. את המלאכה שאנו דוחים לסוף הם מבצעים פעם אחר פעם, מכשירים בתי זרים לקראת החג כדי שיוכלו לחגוג בכבוד את חגם בביתם הצנוע. ויש בהם שעושים זאת בסתר, אחרי שעות העבודה. משלימים הכנסה בצורה מכובדת. וחרף זאת, אחר כך יודו כי בבושתם לא סיפרו לילדיהם על עיסוקם המשני. סיפרו כי התעכבו בעבודה והלכו לשטוף רצפות. בינם לבין עצמם ידעו כי אף מלאכה אינה מביישת את בעליה. במיוחד אם הם הורים שמקריבים עצמם למען הטוב ביותר לילדיהם.
סבא שלי לא היה איש בריא כמעט מעולם. בזקנתו, בין טיפול לטיפול, היה לוקח מכתבים ומחלק אותם בתיבות דואר בעבור פרוטות. לא היה גאה בעבודתו, לא הפיץ משלח ידו ברבים. אך בין הבחירות, העדיף עשייתה על פני הישיבה בבית, על פני ההסתמכות הכלכלית על בני משפחתו. זו, כך אני מדמיין, נחשבה בושה גדולה יותר בעיניו.
אני חושב על ההורים שמשכיבים ילדיהם באישון ליל והולכים לנקות משרדים. אם הייתי יכול לעשות למענם דבר מה בחג הקרוב, לא הייתי מסתפק בתרומה או ארוחה חמה. הייתי רוצה להגיע לביתם, בחשאי, ולנקות אותו בעצמי. כמו שבחיים לא ניקיתי את ביתי שלי. ככה, בשקט, רק לתת להם לדעת איך זה מרגיש שמישהו מנקה בשבילם, להשיב בהם זרעי כבוד שאפשר ונגרפו עם הזמן. להגביר בהם את שמחת החג.
רק להגיע לכמה שעות ולעשות מצווה. להותיר את ביתם נקי. גם אותו.
ויש בתוכם שמוצאים דרכם אל עבודות כפיים שונות ומשונות, ובהן ניקיון. אחדים מנקים ברחובות, ואחדים בתוך הבתים. יש כאלה שעושים זאת מדי יום, כל היום, חולפים מבית לבית, שוטפים רצפה אחר רצפה, שואבים ומסדרים. את המלאכה שאנו דוחים לסוף הם מבצעים פעם אחר פעם, מכשירים בתי זרים לקראת החג כדי שיוכלו לחגוג בכבוד את חגם בביתם הצנוע. ויש בהם שעושים זאת בסתר, אחרי שעות העבודה. משלימים הכנסה בצורה מכובדת. וחרף זאת, אחר כך יודו כי בבושתם לא סיפרו לילדיהם על עיסוקם המשני. סיפרו כי התעכבו בעבודה והלכו לשטוף רצפות. בינם לבין עצמם ידעו כי אף מלאכה אינה מביישת את בעליה. במיוחד אם הם הורים שמקריבים עצמם למען הטוב ביותר לילדיהם.
סבא שלי לא היה איש בריא כמעט מעולם. בזקנתו, בין טיפול לטיפול, היה לוקח מכתבים ומחלק אותם בתיבות דואר בעבור פרוטות. לא היה גאה בעבודתו, לא הפיץ משלח ידו ברבים. אך בין הבחירות, העדיף עשייתה על פני הישיבה בבית, על פני ההסתמכות הכלכלית על בני משפחתו. זו, כך אני מדמיין, נחשבה בושה גדולה יותר בעיניו.
אני חושב על ההורים שמשכיבים ילדיהם באישון ליל והולכים לנקות משרדים. אם הייתי יכול לעשות למענם דבר מה בחג הקרוב, לא הייתי מסתפק בתרומה או ארוחה חמה. הייתי רוצה להגיע לביתם, בחשאי, ולנקות אותו בעצמי. כמו שבחיים לא ניקיתי את ביתי שלי. ככה, בשקט, רק לתת להם לדעת איך זה מרגיש שמישהו מנקה בשבילם, להשיב בהם זרעי כבוד שאפשר ונגרפו עם הזמן. להגביר בהם את שמחת החג.
רק להגיע לכמה שעות ולעשות מצווה. להותיר את ביתם נקי. גם אותו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה