הנה שוב אנו ממשיכים. הקבורים כבר אינם מטרידים כבעבר. וגם העבר כבר קבור בעצמו. תחת אינספור גיליונות עבודה וטרדות חדשות, וטרדות ישנות הנמכרות כחדשות לתמימים, ולכל מי שמעוניין בהן, בכל מחיר, והוא גבוה. ומה שהיה כבר אינו מעניינו של איש, ומי שהיה כבר נשכח כלא היה. לכל איש חי יש שם, ומי שאיננו עוד, לא יוכלו עוד אביו ואמו להעניק לו דבר. גם הם המשיכו.
הנה שוב אנחנו ממשיכים, מתקדמים על פס הייצור, ומתחילים מבלי משים לפסוח גם על הרגעים הטובים. ההצלחות מתגמדות לאיטן, נכנסות בקלות לכיס של השמחות הקטנות, מתפזרות לרסיסים בים של מחשבות, צפות לאיטן נטולות עומק על פני המים, מחכות לזנק על גל נוסף שישטוף בהן אשליית משמעות. קרני השמש המשתקפות אינן חודרות. מהירות האור נמוכה ביחס לקצב המירוץ האינסופי, הרגליים כואבות וממשיכות, צעד אחר צעד מתקדמות לשום מקום.
הנה אנחנו ממשיכים, עתירי אפשרויות כנטולי ברירה, מלאים בעצמינו וחלולים להחריד, אוחזים חזק אך אחוזי חרדה, שזה ייפסק. ונזכר אז שלפעמים טוב לעצור. לטוב ולרע. רגע לפני ששוב, ממשיכים. כמו בתאונת דרכים נתחקר אחר כך, למה לא עצרנו. אולי כי לא ראינו את עצמינו מזנקים כך באמצע הדרך. פעם הבאה מוטב להאט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה