אנחנו מפחדים מהמון דברים שונים, אבל בעצם מאותו דבר. מהמצב שאינו משתנה.
האלוהים של המצב הזה הוא המוות, וצאצאיו נולדים מדי יום. חלקם מחלות. חלקם נכויות. חלקם דכאונות. חלקם פרידות. אחדים מהם אובדנות. חלקים מהם הריסות. כולם לא יחזרו, לא ישתנו. זורעי אכזבות, גנבי נשימות, טורפי חלומות, שודדי תפילות, סוהרי תקוות. הם הנקודה החותמת במשפט המסיים בספר האחרון בקצה המדף. האבן הקטנה בסוף הצוק, המבט האחרון. למול היקום האינסופי הם מציבים סופיות מוחלטת, סופנית מדוייקת להכאיב, הרגע בו אין עוד פיתולים בדרך. אין עוד צמתים ונתיבים. יש רק אין. נותר כלום.
ואנו נודדים לשם לפעמים, למקום בו זה קורה. זה הקוטב הצפוני, היכן שהולכים למות, ומקפיאים הכל, ומבחינים באדישות בסדקי הקרח ומניחים להם להישבר מתחתינו ולהשליך אותנו לשקיעה אחרונה.
ואנחנו, כשסכנת מוות מנשקת אותנו בפיתוייה הנבזיים, חייבים לברוח. אל הקוטב הדרומי. שם, ככה מספרים, חמים ונעים. נעים בחופשיות, בקצב. בלי פחד, או חשש, או סיבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה