יום שני, 22 בפברואר 2016
תחפושת של שודד
יום שבת, 20 בפברואר 2016
בעולם ההוא
כולם מחייכים שם, בעולם ההוא שאתה עוקב אחריו מרחוק, מוגן אחרי מסך, אחרי חלון, אחרי שעון, מתחת לקו ההיגיון, מבוצר בחומת מגן, נתמך בשיקולי תבונה.
כולם מטיילים בעולם ההוא שאתה מרגל בעקבותיו ומשרטט במוחך את השבילים הנסתרים והמפלים והדרכים היפות והנכונות בהן צעדו רגליים אחרות. ואתה, קרם ההגנה היעיל ביותר נגד השמש הוא הגג שלראשך, שמייתר את הראש ביום יפה כל כך.
כולם חיים בעולם ההוא שלבך יוצא אליו, ואולי אינו קיים. חיוכים ותפאורות שעוצבו כבמחזה כדי לעורר לבך לשווא ולעודדו לזעוק החוצה. ואולי בחוץ רק עוד שכמותו, מחייכים לריק, מטיילים במעגלים.
אך הערב, העולם ההוא זוהר לך במיוחד, ולוחש בך לבוא. ואתה, מה לך שתבוא עכשיו. הרי עסוק וטרוד אתה, וממילא קבעת כבר תכניות. בראשן, הבהייה בו. התכנון לבקר בו במועד מאוחר מדי, בזמנים אחרים, אחרי העולם הזה.
יום ראשון, 14 בפברואר 2016
שוב אנחנו ממשיכים
יום שישי, 12 בפברואר 2016
הקוטב הצפוני
אנחנו מפחדים מהמון דברים שונים, אבל בעצם מאותו דבר. מהמצב שאינו משתנה.
האלוהים של המצב הזה הוא המוות, וצאצאיו נולדים מדי יום. חלקם מחלות. חלקם נכויות. חלקם דכאונות. חלקם פרידות. אחדים מהם אובדנות. חלקים מהם הריסות. כולם לא יחזרו, לא ישתנו. זורעי אכזבות, גנבי נשימות, טורפי חלומות, שודדי תפילות, סוהרי תקוות. הם הנקודה החותמת במשפט המסיים בספר האחרון בקצה המדף. האבן הקטנה בסוף הצוק, המבט האחרון. למול היקום האינסופי הם מציבים סופיות מוחלטת, סופנית מדוייקת להכאיב, הרגע בו אין עוד פיתולים בדרך. אין עוד צמתים ונתיבים. יש רק אין. נותר כלום.
ואנו נודדים לשם לפעמים, למקום בו זה קורה. זה הקוטב הצפוני, היכן שהולכים למות, ומקפיאים הכל, ומבחינים באדישות בסדקי הקרח ומניחים להם להישבר מתחתינו ולהשליך אותנו לשקיעה אחרונה.
ואנחנו, כשסכנת מוות מנשקת אותנו בפיתוייה הנבזיים, חייבים לברוח. אל הקוטב הדרומי. שם, ככה מספרים, חמים ונעים. נעים בחופשיות, בקצב. בלי פחד, או חשש, או סיבה.
לא צריך להיות איינשטיין
השבוע התבשרנו שהצליחו להוכיח אחרי חישובים מורכבים, והתאוריה הפיזיקאלית שנהגתה לפני עשרות שנים נכונה. ולמרות שמסתמן, ככל שאנו ההמונים מסוגלים להבין, שהמדענים צודקים - רבים מאיתנו טועים בהבנת הבשורה הגדולה. כי ההתרגשות האינטרגלקטית שנכון שתאחוז בנו, אסור שתבלע בחורים שחורים ביקום. היא דווקא נוגעת לחיים הממשיים שלנו כאן על הכוכב הזה.
כי מה שמלהיב בעניין הוא הקו השקוף, ובכל זאת מוכח והדוק, בין תעוזת המדען לחריצות מוכיחי טענתו (וכמה נעים להשתמש בביטוי הזה בנימה חיובית!). שכן למרות כל הפרסים והכבוד שנצברו בכיסי מחלצותיו, לא זכה לחזות בהוכחה הנרגשת. ולמרות שחזונו לא הוכח, לא מנע הדבר ממנו מלטעון אותו, לחלום אותו, להגות ולדמיין. הוא הציג את תפישתו כפי שהבינה למרות שרבים הטילו בו מבט ספקני ולא היה בידיו כדי לאשש דבריו. כה בטח במשנתו עד שהציב אותה מעל חוקי האימות המקובלים ותחת קפיצת האמונה הזו הזמין את קהל המאזינים לבוא ולבדוק, לערער ולשלול. והם אמנם הגיעו, הגם שבאיחור. ועתה מתבהר שצדק פעמיים, והצדק הפיזיקאלי משני לצדק האנושי.
פעם נוספת הוכח שפורצי הדרך אף פעם אינם מגיעים במסודר ובמאורגן מבין שורות ישרות. הם לא צומחים על פי תכנית, לא נובעים ממקורות מסורתיים קיימים. הם תמיד מחדשים, משנים, מכתיבים ומאתגרים. מנקבים חומות כדי לחשוף דרכים חדשות שהתחבאו מאחוריהם. זוהי דרכם הנסתרת, המפותלת, שמגיעה בצורה היעילה ביותר ליעד אחר, מפתיע.
ושוב התבהר, שמחמיא מאוד לזכות בימי חייך להסכמה ותמיכה ואישור. אבל לעיתים תהילת עולם על זמנית ניתנת דווקא לאלה שעמדתם לא התקבלה בקלות, שנתפסו חריגים בזמנם וזכו בהכרה מאוחרת. הם לא רק אמיצים, הם מעוררי השראה. וכדי להפנים זאת, לא צריך להיות איינשטיין.