את הענבים תאכל יחד עם הגבינה המלוחה. לא בנפרד. תכניס אותם לפה ביחד. תערבב ותלעס לעיסה אחת. גם אם הטעמים לא יתחברו. הם בכלל לא אמורים להתחבר. רק לכבד אחד את השני בניגוד החריף שלהם. זה בדיוק הטעם שחיכית להרגיש, הטעם הלא שלם, המורכב, המתוסבך. המאבק היצרי הזה בפה שלך מעורר את כל הבלוטות, מקציף דקות עונג בדפנות הלוע, תהילת החך שקרב ניטש בשדותיו.
המאבק הזה הוא בדיוק כמו הרגע כשאורות העיר הרועשת נפרשים לך מול העיניים אבל אתה זוכר שזה לא באמת הבית שלך. אתה תמיד תגור ליד. לפעמים כדי לראות את כל הנוף צריך לנדוד לפרברים. ואתה לא זוכר אם זה משפט שחוק שמישהו אמר לך פעם או שורה שנשרה משיר.
או כמו הראש שלך, שנודד בין עננים כדי לצוד חלומות ומוצא עצמו נאבק בכובד הרגליים. כמו אמונות תפלות קסומות שנלמדות ומשוננות מתוך ספר מדעי.
מסחרר כמו מבט בשעון, שמלמד אותך שמוקדם ומאוחר מדי. שאתה מקדים את זמנך ועדיין מפספס.
או כמו כל הטיולים שמעולם לא עשית אבל בעצם-אף-פעם-לא-רצית-לעשות. כמו סודות שהשתוקקת לגלות לכולם ואמיתות ברורות שהעדפת להסתיר.
מבלבל כמו גשם ביום הכי חם בשנה, שתמיד עורר בך חשד שגם לאלוהים יש חוש הומור כשהוא רציני.
כמו גם וגם נצחי כזה, בנאלי ובלתי אפשרי, רגע מריר של חיים מתוקים עטופים דמעות מלוחות וחיוך חריף. ואחרי כל זה אתה עוד מפחד שאין בכך שום טעם.
אבל הניגודים המשלימים והאכזריים האלה מטריפים לך את הראש ובועטים לך במוסכמות שסידרת על מדפים בלב. ועכשיו אתה פשוט לא רוצה לבחור יותר. אתה מכור לסחרחורת המטופשת הזו שמוציאה אותך מכל הקווים.
אז תמשיך בדיוק ככה. את הענבים תאכל יחד עם הגבינה המלוחה. תן להם לרקוד לך בפה. אז מה אם הם לא מתחברים. מתי פעם אחרונה התחברת אתה למשהו. אי אפשר להתחבר בלי להתנתק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה