לציפורים, באמת לא צריך להיות אכפת שהעץ הוא ירוק והים הוא כחול. הן מרחפות נטולות דאגות בין שמים לארץ ומנקרות בנו פצעי אשם וקנאה.
אבל לבני האדם, להם דווקא צריך להיות אכפת. משום שכחול השמיים ולבלוב הטבע נוטעים בנו אשליית כזב שלכל דבר בעולמינו יש צבע, שכל קיום מוגדר בגוון חיצוני. וכך, אנו מטיילים בעולם ושופטים ומבחינים בין חיוך חיוור וחרפה סמוקה, בין דף לבן לעתיד שחור, בין תחום אפור לאור ירוק.
ומתעלמים בני האדם מהאמת המרה והחבויה. זו שאין משוחחים עליה וגם אין מרבים להזכיר. הפחד, הפחד נטול צבע. הוא שקוף.
אנו נתקלים בו ונופלים ואפילו לא מבינים זאת. ומתעטפים בו מבלי להבין שהוא מרחיק מאיתנו כל כך הרבה. והוא חוסם חלונותינו מאור ואוויר ואין אנו מכירים בכך. והוא מאט את הריצה שלנו ואנו מתעלמים. והוא זורם בדמינו מלידה ואינו מזוהה בבדיקות. והוא נכנס ברווחים הצרים שבין המילים שלנו במשפטים שמצהירים על אומץ. והוא מונע מאיתנו לשיר ולרקוד ולקפוץ ולהתפטר ולצייר ולטייל ולהתבטל. והוא אוחז בנו חזק בלפיתה שקופה אל הכסא המוכר והמיטה הנוחה ונופי ילדות ושגרת הדרך ונתיבי האפשר וקבלת הרוב.
בניגוד לציפורים שאינן יודעות פחד, לבני האדם צריך להיות אכפת שהעץ הוא ירוק. כל עוד יאמינו שיש צבע לכל דבר בחיים לא יצמיחו כנפיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה