באוקטובר 1943, בחדר מרווח במלון לונדוני, נפגשו שני יריבים פוליטים מרים שתגרותיהם הסעירו את שלוות הישוב. בחשאי, קיימו בן גוריון וז'בוטינסקי דיונים מרתקים וחריפים שהולידו מספר הסכמים כתובים. הרחק מעין תומכיהם הרהיבו עוז ועשו היסטוריה. את להט היריבות החליפו בהתרגשות דקה שאחזה בהם נוכח מהות הרגע. ההתרגשות הזו כמו נמצאה מקופלת בתחושתם כי מסירותם אל הארץ עזה כל כך, עד כי יש בה כדי לצלוח כל מסוכה אישית ופרטית שהוצבה במהלך הדרך. ההכרה כי הפוליטיקה חיונית אך גם לה גבולות. שישנם רגעים בהם נוטשות רגלי המנהיג את הקרקע והן נוסקות מעלה אל מחוזות בלעדיים בהם נכתבים תולדות הכלל. לא כולם מעיזים לזנק מחשש למהלומת הנפילה, אך לנועזים שמורה תהילת עולם אמיתית.
כשתמו השיחות כתב ז'בוטינסקי לידידה: "הידידות והלבביות ההדדית בינינו מפתיעה את שנינו. כאשר יוודע למפלגתו כיצד הוא בישל למעני ביצים על כירת הגז כדי שאוכל, יעשו לו לינץ'".
מדהים להיווכח. כל כך הרבה שנים חלפו, אומות השתנו, העולם התהפך. ועדיין אין תחליף למעשה המנהיגות כמחולל תקווה. אין חלופה לביצים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה