איך הגיב אומן הדיוקנאות כשהוצגה בפניו הנדהמות המצלמה הראשונה. לא קול זעקה הגיח מפיו, לא דמעה נקוותה בעיניו. רק שתיקה מפלחת לב. דומיה של נידון למוות המכיר כי בדידותו נגזרה.
מה קונן איש המילים בהבינו כי את כולם נשאה הרוח ואינם מתעניינים עוד בשיריו. יתום וחפוי ראש התהלך יחף בין עלי שלכת מרצדים ולשווא ניסה להיזכר בשלהבת תהילתו. עתה גלמוד בשתיקתו, איבד אחיזה.
נוגה היה מבטו של הזקן שהביט בנעוריו ונכדיו חומקים לאיטם. כמו אדיש היה שהפנים כי נדחק אל צללי ההתרחשויות תחת אור השמש.
ואיש שאינו נרדם שותק במיטתו מוטרד מקול חריקה מעיק. זה העולם שממשיך להסתובב בלעדיו בחוץ והוא מכונס בין מצעיו. אוסף שאיפות קטנות שנכזבו ונושף אוויר מריר על כפות ידיו הקפואות.
בסוף היום, אנו ישנים במיטות נפרדות. ובסיום החיים, מתפזרים במיתות נפרדות. ושתי הבנות אלה, כמקורות שוצפים של נהר אכזר. זורם הרחק מעבר אליך, מפריד בינך לבין יעד לבך.
sad but true,
השבמחקכתיבה נוגה שנעים לקרוא