בשיבה טובה נפטר בשעות הערב הלפטופ שלי. בן שש היה בלכתו. כל כך צעיר הלך. מחלוצי המוצרים הממוחשבים בקרב בני משפחתי, ממקימי רשת האינטרנט האלחוטית. היה מעורב בגיבוש וכתיבת כלל העבודות האקדמיות שלי. שותף סוד נאמן לכל השיחות החשאיות שהתקיימו במרחבים נסתרים באישון ליל. מעמודי התווך של דירתי. בשנים האחרונות הסתמנה ירידה קלה בכשירותו, והוא הפך איטי ודהוי יותר. כשהגיעו נכדיו בני הדור החדש האשימו אותו שכבר אינו מעודכן. אך הוא המשיך בפועלו בצלילות יחסית עד יומו האחרון.
ברגעיו האחרונים נראה שליו. שבק חיים מוקף תמיכה כשכל מכריו בצידו (המדפסת, המסך, העכבר). ניכר כי לא מצאו מילים לתאר כאבם. היו מחוברים אליו מאוד בלכתו. ניתן היה לחוש את החשמל באוויר.
לרגעים חלפה בי המחשבה לנסות ולהלחם על חייו ולשלוח אותו לתיקון. הוא אמנם כבר זקן, אבל יש פיסות הסטוריה בזכרונו שחבל שתצלולנה לתהום הנשייה. אחרי התלבטות קצרה, בחרתי לוותר. לא רק שאין בי צער על כל המסמכים שאבדו, אני אפילו מוצא בכך נחמה. אין סיסמה שלא ניתן לאפס, מידע שלא ניתן לשחזר. אבל ההתרעננות דורשת החלפה, שינוי. ולעיתים מישהו צריך לשלם את המחיר.
בלא חרטה ניתקתי אותו בשעות הצהרים מהמכשירים והעברתי אותו למשכנו הזמני על הספה. פרטי קבורתו טרם פורסמו, אך כבר מונה ממלא מקום. עולם כמנהגו. לא כל דבר אפשר לתקן, וטוב שכך. מקל עלינו להמציא מחדש כדי לשרוד. לנתק כשאין ברירה. להביא משהו חדש ולשנות סדרי עולם. לתת לנוסטלגיה לחלוף ולהחליפה ברעיונות מפתיעים מתוך וויתור מודע, משחרר על הקבצים שהתפזרו. אומרים שהמתנה הכי גדולה שקיבל האדם היא היכולת לשכוח. זכרו זאת בפעם הבאה שאתם שוקלים להרחיב את הזכרון הקשיח. לפעמים מוטב לקבור ולא לתקן.
יהי זכרונו ברוך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה