את מעירה שבארוחה הייתי מתוח ובלתי מתחשב. ואני שותק. לא מתעלם, פשוט מתקשה להסביר. איך אתאר לך מה עברתי השבוע, או אפילו היום. הרי בנסיבות אחרות הייתי נוהג אחרת לגמרי. אם רק היו הנסיבות האחרות האלה מתממשות. אני רוצה אחר כך להסביר, להתנצל, ומרוב זמן לא מספיק. אני תוהה מי החליף מקומי היום, ולמה.
אחרי כמה ימים שיבחת את הפגישה. ניכר שאתה בתקופה טובה, אמרת. ואני לא התאפקתי והעמדתי אותך על טעותך. הרי בדיוק להפך. שוב פספוס מוחלט של הארוע, קריאה לא מוצלחת של תווי פנים חלולים. שני ארועים מנוגדים וסותרים שהתרחשו סביב אותו שולחן באותה מסעדה. אני תוהה למי אפשר להסביר את זה. ומי בכלל חושב על כך כרגע.
אני מהרהר בכך ומגיע לתובנה מאיימת. אם הנסיבות משפיעות כל כך, אנחנו כמעט לא מביאים את עצמינו למפגש. הטלפון שם, הבגדים והבושם, אבל האישיות שלנו נעדרת. רק זווית נקודתית, בלתי מייצגת, חמקמקה וערמומית מתארחת ומתחזה. אינה מגלה את סוד מהות האדם, גם לא לעצמו.
ואולי זהו הפרדוקס הגדול ביותר שאפשר להעלות על הדעת בחיים האלה. גם מקור הוודאות היציב ביותר שלנו, אינו אלא אחיזת עיניים צינית. אנחנו נעדרים מהופעת היחיד שלנו, נפקדים בספירת מלאי של יחיד. כמו האינסוף אנחנו מתפזרים לכל הכיוונים ונמצאים בכל מקום, ודווקא משום כך איננו מצויים בשום מקום, אבודים לתמיד.
זה מיותר לנסות למצוא את עצמך. אתה לא קיים. אבל הי, זה אומר שמותר לך להמציא. אם אתה מצליח להנות על הדרך זה תופס. אם לא, אתה משחק משחק בלי להבין את הכללים וכל הזמן מפסיד. מתישהוא תבין שלפעמים זה הפוך. לפעמים קודם מתים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה