לרגעים
עצורים, כמעט והתפתתי להמתין עימם מול דלת הזכוכית השקופה, לבהות בנהרות האספלט
ולצפות להפוגה. וכבר נעצרתי שניות דוממות בחברתם, מחליף חיוכי נימוס של חורף. אבל
לא הלילה. הנהנתי באומץ ויצאתי למזג את קור הרוח שבחוץ עם זו שבפנים. בבגדים קצרים
עליתי על האופניים והסתערתי לתוך הסערה.
ועם
תחילת הדרך נטשה אותי המודעות ופרחו המחשבות. ויחד עם האופניים הרפתי מהבלמים
וגלשתי על השלוליות. זמזמתי בקול רם מדי את השיר שהושמע באזניים והגברתי את קצב
הרכיבה והלב. למשך כמה רגעים שכחתי ממה שיכול היה ושקעתי בעכשיו, ולפרקים אולי
הרשתי לעצמי להתמכר לסתמיות. הרטיבות ריפדה את המדרכות ואת המצפון. אנשים עייפים
הביטו בי ברחמים מבתים מחוממים, ואני הבטתי בהם ברחמים בחזרה. יכול להיות שדווקא
עכשיו הייתי זקוק לשטיפה הזו, למבול הזה. שיבכה איפה שאני לא מסוגל, שיוציא את כל
מה שאגרתי. שימיר את כל המשקעים בנוזלים חולפים, שיודעים לזרום בכל עת ואינם מתייבשים
לעולם.
בשיאו של
המסע כבר אינך חש דבר וכלום לא משנה. אתה לא נמצא בשום נקודה מוגדרת בזמן ובמרחב,
וכל מטרתך היא להגיע אל הבית. משהו בך יודע שהמטרה הזו תכפה עוד הרבה אתגרים
ומכשולים בדרך. אפשר להחליק וליפול, להצטנן ולהתרסק. אבל המשהו הזה בך כבר לא
בשליטה היום. פינה מקומו להצפת ממטרים ורגשות. נוחות המעיל הוחלפה בתעוזת המשתטים בגשם,
המשלימים עם טבע בריאתם. את המטריה השליכו, ובמקומה אוחזים הם בחוזקה בחיים, ואין
הם מסכימים להרפות. לא עד יעבור זעם, לא עד יעבור רעם. לעולם לא.
כל אחד
צריך, מדי פעם, לרקוד בגשם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה