פרברי המציאות

ערב חורפי בעיר של קיץ, ושתי נשים אפודות במעילים מתהלכות במורד הרחוב. זוג הצלליות חושף תחילה כי הן אוחזות ידיים, נתמכות זו בזו. מקרוב, מתבהר כי מדובר באישה קשישה הנשענת על הסייעת הזרה שלה. אפשר להסיר עיניים ולהמשיך - לא מראה חריג ואף אינו מעניין. כמותו נפוצים רבים, בכל מקום ולא רק ברחוב הזה. אבל הלילה הזה אינו מרפה ממחשבותיי. ואולי זה בגלל שהנשים, כפי שקורה על פי רוב, אינן שותקות. האישה המבוגרת מדברת, ממשוכות וארוכות. כבר מרחוק הבחנתי שהיא מספרת ומשתפת בחוויות ובזכרונות. אולי נזכרת בילדותה, אולי חולקת את חוויות אמש. והחברה השכורה שלה מאזינה, ספק בנימוס וספק מבינה, ושותקת. וכך מוסיפות הן להתהלך עד יהיה כבר מאוחר, ויגיע הזמן לישון, וישובו כל אחת מהנשים למיטתן הבודדה, בדירה שהוצמדה לשתיהן יחד. ואני לא יכול שלא לחשוב על המשפחה של האישה המבוגרת, שוודאי נמצאת לה עתה בבית אחר, באזור חדש יותר, מואר וסואן יותר, ובבית המחומם משפחה חדשה עם ילדים קטנים, שפעם בשבוע נזכרים שלא התקשרו לסבתא, ושבהזדמנות יקפצו לשם כי הזו שמבשלת לה תמיד עושה את זה טעים. ואת הנשיקה יקבלו, אך את הסיפורים יחמיצו. את מתנת החג יאמצו, אך את הבדידות לא יזהו. כי יהיה זה סודם המשותף של הסבתא והחברה החדשה שלה, אולי היחידה, והן יחלקו אותו יחד בהליכות הליליות שלהם, בנתיב קבוע, בשגרה קפואה.

ילדה בת 16.5 שלא פגשה בי מעולם מחייכת אליי ומבקשת ממני סליחה. האור כבר מחשיך על השבת בכיכר רבין, והיא מתנצלת שהכנת הקפה מתעכבת לה. "אני פשוט עייפה", היא מסבירה לי, ואני מתחקר. היום שלה התחיל בשעה חמש וחצי בבוקר, בסניף אחר של הרשת. באמצע היום חצתה את העיר והתחילה משמרת שנייה כאן. אני שואל אם היא עושה את זה בשביל הכסף. היא מתחמקת מתשובה. כשהקפה מוכן אנחנו נבוכים מלהמשיך בשיחה. אני מספר על זה לאנשים והם לא מבינים מה אני רוצה. זכותו של בן אדם במדינה חופשית לעבוד כמה שהוא רוצה. אני תוהה לעצמי שאם אמנם כך, מהו בכלל בן אדם.

הודעה נוספת במייל שלי קוראת להצטרף להפגנה בכיכר. שוב מגרשים ילדים, והעיתון עייף מלדווח. רק למעטים עוד אכפת, ולרוב נדמה שהקרב כבר אבוד. ובלאו הכי אין כאן הרי צודקים וטועים, כי המציאות מורכבת. ובעוד אין לדעת מה יוליד יום, ההיסטוריה זוכרת. בין שורותיה נאספו עדויות הזוועות והקשיים שנערמו מול מהגרים מעם אחר באלפי שנות קיומו. אך ההיסטוריה בספרים ולא בכיכרות. והיא שותקת ונשכחת, ואנחנו עימה. אומרים שכבר אין חסידי אומות עולם היום, שהם זן הולך ונכחד. ככה זה עם הזנים האלה, שמזדקנים להם לאיטם, ולא צומח להם דור חדש שימשיך את דרכם.

זוהי איננה הטפה סוציאליסטית או מרקסיסטית, גם לא קריאה למרד חברתי או התפקדות פוליטית. זו תהיה, עמוקה ובסיסית. כיצד אימצנו את חוקי הכשרות והשבת מן התנ"ך והפקרנו את הגר ואת האלמנה. כיצד נלחמנו בעבור חירות בני האדם, ושכחנו כי האנושיות זקוקה לצרכים שהחומר צר מלספק. כיצד אנו שקועים בים של פרטים ומידע, ולא מבחינים במה שנמצא מתחת לאפינו, מתמכרים לאדישות ומצפים שמישהו אחר כבר יחליט ויציל. ובינתיים, הנוחות מגדרת אותנו, שומרת עלינו נינוחים ומסתירה מאיתנו את הכתמים האפלים של פרברי המציאות. לפעמים לא צריך מהפכות גדולות בשביל לשנות, לא הפגנות ולא שביתות רעב. לפעמים פשוט מספיק שיהיה לנו אכפת. גם מאחרים, גם מאלה שאנחנו לא מכירים בכלל. אם יהיה לנו אכפת, אולי נכיר את האנשים האלה ונדע מי הם. אולי אז, סוף סוף נבין גם מי אנחנו.