איש שחור עם זקן גדול, עטוף מעיל בהיר, ניגש אליי בסניף סטארבאקס הומה אדם במרכז מנהטן, פותח פיו ואומר דבר מה. ואני - איני שומע דבר. השפתיים זזות אך אינן מוציאות קול. אני שוקל לרגע קל להתעלם, ולהמתין שילך לבקש כמה שטרות מלקוח אחר. אבל הסקרנות גוברת על הקפה ועל העייפות, ואני מתקרב אליו. הוא מנסה לחזור על המסר, אך פעם נוספת השפתיים נעות והקול אינו בוקע. אני פונה אליו בנימה סמכותית מתובלת בקוצר רוח: מצטער אדוני, אני לא שומע. הוא מנסה ללחוש קצת חזק יותר, ומנסה בכל כוחו לבקש ממני חתיכת נייר. אני לא בטוח שאני מבין ושואל פעם נוספת עם הגבות, והוא חוזר על הבקשה - אולי אדוני יש לך חתיכת נייר בשבילי. אני חושב שיש לי בתיק, כן. אני אפילו די בטוח שיש לי כמה ניירות ואולי אפילו דפדפת. אבל את התשובה החיובית אני מחליף בנענוע הראש ובחזרה עניינית לעיסוקיי. האיש, במקום לנסות מזלו אצל אחרים, יוצא מהמקום חזרה לכפור נוח יותר, זה שבחוץ.
מחשבה מטרידה אינה מניחה לי שניות אחרי צאתו. אני לא תוהה האם נהגתי נכון, ולא דן בהשלכות החברתיות של גישה כמו זו שהפגנתי. אני אפילו לא מנסה לנחש מדוע היה זקוק לחתיכת הנייר ומדוע ביקש דווקא ממני. הטרדה העמוקה שנוחתת עליי אחרי צאתו נובעת מהדאגה הנוקבת שהאיש הזה, שבדיוק אכזבתי בסרבנותי, היה למעשה אלוהים.
הרי כך בדיוק אמור להיראות האל. תמיד דמיינו אותו כקבצן אלמוני, המגיח לביקורים בלתי צפויים במסווה של קבצן או נווד. הוא אמור היה להתקיל אותנו במבחנים בלתי צפויים כאלה, לבדוק עירנות, לוודא שאנחנו עדיין אנושיים והגונים, כמו שהופיע במפרט התכני הראשוני שגיבש פעם מזמן, לפני שדרישות הציבור הכתיבו גרסאות מורכבות ומסובכות יותר. אבל אני לא הייתי מוכן - כל כך הרבה סרטים והצגות, ובסוף אני מופתע כשהוא קופץ להגיד שלום. אם זה בכלל מה שהוא רצה ממני.
עכשיו הרי התמונה מתחילה להתבהר - הוא לא זקוק לכסף, הוא רצה ממני דף נייר. רצה לפתוח מולי דף חלק, לרשום מחדש את המעלות והחטאים, ולבוא איתי דין וחשבון על המאזנים הסופיים. רצה כנראה לחסוך לי פנייה נפרדת לעורך דין ולרואה חשבון, וביקש לשמש בעבורי את שניהם בבת אחת, לשלוח אותי עם גזר הדין לחשבון נפש. כמונו, וודאי לא היה שוכח בסוף החשיבוים את הקבלה. זה הדבר החם עכשיו.
אני מהרהר ונזכר בפסקה שקראתי לאחרונה בספר דק וצר שהיה כבד ועמוק. בניגוד לטענה הרווחת, ניסה לשכנע הכותב, אלוהים אינו מפסיד דבר כשהוא מגיח בינינו, כאחד מיצירי כפיו. נהפוך-הוא - האל צומח, גדל ומתעצם דווקא בגשמיות הארץ, אחרי שהוא מוותר על היכלי נצחיותו בשמיים. כשהוא מרוחק הוא למעשה מנותק ואינו נוכח. באופן זה, בורא היקום אינו באמת כל-יכול, והוא למעשה כלוא במשרדי ההקמה של הממלכה שלו, שכבר הצמיחה חיים משל עצמה. הופעת האורח של השם אינה אם כן הפחתה בכבודו, אלא תנאי לשימור קדושתו. הוא מגיע לחזק ויוצא מחוזק, כל הזמן ובכל מקום. וגם הוא, כאחד האדם, זקוק מדי פעם לקפה ואולי גם לאינטרנט אלחוטי בחינם.
וככה כנראה קרה שפגש דווקא בי, באמצע העיר הכי מתקדמת שברא. לא מפתיע אותי שכאן נתקלו דרכינו. הרי כאן, כולם חושבים שהם אלוהים. את מרכבות האש שלו וודאי החנה באחד הפרברים, מחשש לפקקים. בטח קפץ להגיד שלום לשכנים שלו מלמטה, בקומות העליונות של גורדי השחקים. הרי כאן כולם כל-יכולים, וכאן אף אחד לא הולך לישון אף פעם וגם כאן כולם בודדים. וכאן ממילא כולם מסתכלים למעלה כל הזמן, מקווים לחזות באיזה קרן אור שתגיח ותלהיב את הדמיון. ובין כל השחקנים, הבמאים, האמנים וציירי התפאורות, וודאי מרגיש הוא בחברה טובה, של בעלי מלאכה המייצרים עולמות כמקצוע, ומתאמצים מאוד כדי לעמוד בתחרות קשה ולמשוך כמה שיותר מעריצים שיהיו מוכנים לשלם מחיר יקר בשביל להתרשם מהיצירה.
אני נשארתי בחום עם הקפה והאינטרנט בחינם. הוא כבר יצא החוצה, ממשיך לחפש חתיכת נייר. מעניין אם מישהו יתן לו. מעניין אם יזכור אותי לרעה על היחס שהפגנתי כלפיו. אולי יציין זאת לעצמו על הפתק, ויבוא איתי חשבון ביום מן הימים. וודאי לא יתקשה למצוא אותי, הזקן הזה. פשוט ישלוף את הפתק וייזכר מייד במי מדובר. "חצוף הבחור הזה", בוודאי יגיד לעצמו, "משחק אותה חזק על כל-יכולים",יהרהר. "האם הוא לא יודע שקדוש מעונה יש רק אחד?", ישאל ולא יזכה לתשובה. וגם אני לא.
מחשבה מטרידה אינה מניחה לי שניות אחרי צאתו. אני לא תוהה האם נהגתי נכון, ולא דן בהשלכות החברתיות של גישה כמו זו שהפגנתי. אני אפילו לא מנסה לנחש מדוע היה זקוק לחתיכת הנייר ומדוע ביקש דווקא ממני. הטרדה העמוקה שנוחתת עליי אחרי צאתו נובעת מהדאגה הנוקבת שהאיש הזה, שבדיוק אכזבתי בסרבנותי, היה למעשה אלוהים.
הרי כך בדיוק אמור להיראות האל. תמיד דמיינו אותו כקבצן אלמוני, המגיח לביקורים בלתי צפויים במסווה של קבצן או נווד. הוא אמור היה להתקיל אותנו במבחנים בלתי צפויים כאלה, לבדוק עירנות, לוודא שאנחנו עדיין אנושיים והגונים, כמו שהופיע במפרט התכני הראשוני שגיבש פעם מזמן, לפני שדרישות הציבור הכתיבו גרסאות מורכבות ומסובכות יותר. אבל אני לא הייתי מוכן - כל כך הרבה סרטים והצגות, ובסוף אני מופתע כשהוא קופץ להגיד שלום. אם זה בכלל מה שהוא רצה ממני.
עכשיו הרי התמונה מתחילה להתבהר - הוא לא זקוק לכסף, הוא רצה ממני דף נייר. רצה לפתוח מולי דף חלק, לרשום מחדש את המעלות והחטאים, ולבוא איתי דין וחשבון על המאזנים הסופיים. רצה כנראה לחסוך לי פנייה נפרדת לעורך דין ולרואה חשבון, וביקש לשמש בעבורי את שניהם בבת אחת, לשלוח אותי עם גזר הדין לחשבון נפש. כמונו, וודאי לא היה שוכח בסוף החשיבוים את הקבלה. זה הדבר החם עכשיו.
אני מהרהר ונזכר בפסקה שקראתי לאחרונה בספר דק וצר שהיה כבד ועמוק. בניגוד לטענה הרווחת, ניסה לשכנע הכותב, אלוהים אינו מפסיד דבר כשהוא מגיח בינינו, כאחד מיצירי כפיו. נהפוך-הוא - האל צומח, גדל ומתעצם דווקא בגשמיות הארץ, אחרי שהוא מוותר על היכלי נצחיותו בשמיים. כשהוא מרוחק הוא למעשה מנותק ואינו נוכח. באופן זה, בורא היקום אינו באמת כל-יכול, והוא למעשה כלוא במשרדי ההקמה של הממלכה שלו, שכבר הצמיחה חיים משל עצמה. הופעת האורח של השם אינה אם כן הפחתה בכבודו, אלא תנאי לשימור קדושתו. הוא מגיע לחזק ויוצא מחוזק, כל הזמן ובכל מקום. וגם הוא, כאחד האדם, זקוק מדי פעם לקפה ואולי גם לאינטרנט אלחוטי בחינם.
וככה כנראה קרה שפגש דווקא בי, באמצע העיר הכי מתקדמת שברא. לא מפתיע אותי שכאן נתקלו דרכינו. הרי כאן, כולם חושבים שהם אלוהים. את מרכבות האש שלו וודאי החנה באחד הפרברים, מחשש לפקקים. בטח קפץ להגיד שלום לשכנים שלו מלמטה, בקומות העליונות של גורדי השחקים. הרי כאן כולם כל-יכולים, וכאן אף אחד לא הולך לישון אף פעם וגם כאן כולם בודדים. וכאן ממילא כולם מסתכלים למעלה כל הזמן, מקווים לחזות באיזה קרן אור שתגיח ותלהיב את הדמיון. ובין כל השחקנים, הבמאים, האמנים וציירי התפאורות, וודאי מרגיש הוא בחברה טובה, של בעלי מלאכה המייצרים עולמות כמקצוע, ומתאמצים מאוד כדי לעמוד בתחרות קשה ולמשוך כמה שיותר מעריצים שיהיו מוכנים לשלם מחיר יקר בשביל להתרשם מהיצירה.
אני נשארתי בחום עם הקפה והאינטרנט בחינם. הוא כבר יצא החוצה, ממשיך לחפש חתיכת נייר. מעניין אם מישהו יתן לו. מעניין אם יזכור אותי לרעה על היחס שהפגנתי כלפיו. אולי יציין זאת לעצמו על הפתק, ויבוא איתי חשבון ביום מן הימים. וודאי לא יתקשה למצוא אותי, הזקן הזה. פשוט ישלוף את הפתק וייזכר מייד במי מדובר. "חצוף הבחור הזה", בוודאי יגיד לעצמו, "משחק אותה חזק על כל-יכולים",יהרהר. "האם הוא לא יודע שקדוש מעונה יש רק אחד?", ישאל ולא יזכה לתשובה. וגם אני לא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה