1.
הוא ישב לבד על הדשא. בהתחלה, בכלל לא הבחנתי בו, ויש לי תחושה שזו הייתה בקשתו. לא ממש הצלחתי להבחין אם אכל משהו או קרא משהו. אבל נדמה לי, שהוא פשוט לא עשה כלום. ישב בקצה הדשא, והתמקד בנקודה אקראית בחלל הפתוח. יכולים להגיד - הוא בודד. אחרים יטענו - הוא מסכן. ואני, בוחר שלא להסכים. אני מביט בו בקנאה. קראתי פעם ציטוט של פלוני-אלמוני שאמר ששלוותו של אדם נבחנת באמת כשהוא נדרש לשבת לבדו, עם עצמו. אם יצליח לקיים רוגע בגפו, אם יש בנפשו לשהות ארוכות ללא תמיכת זרים, הרי שיש בו יציבות ואיתנות מאין כמותם. לפעמים, בשעות טרדה ולחץ, כשאני מביט סקרן לעבר הטלפון הנייד וחוכך בדעתי למי אסמס או אטלפן, אני חושב על האמירה הזו. כמה בטחון עצמי והשלמה פנימית צריך בשביל להיות לבד מבחירה. כמה חזק ומרשים הוא, סטודנט בודד על הדשא.
2.
שלט עץ ממוסמר, מוצב בקפידה. נא לא לדרוך על הדשא. עשרות צעידות, חרישת טרקטורים, שריפה, שטפון, נחיל ארבה, סופת טייפון - כל אלה לא יכתימו ויפגעו בטהרת הדשא יותר משלט עלוב זה. שמבקש להטיל צל של אזהרה, של שליליות, על פני כר רחב ידיים ומזמין. דשא נועד לישיבה, להשתרעות. הוא נועד לספק לנו ריאה ירוקה באמצע שגרת הבטון. כל הנחייה אחרת הינה מבוטלת ומופרכת מיסודה - מנוגדת לצו ההיגיון והטבע. יש להתאגד נגדם, לצאת להפגנות. מרחבי הדשא הם שטחים כבושים, מפוקחים על ידי צבא שלטים. בכל הקשור לדשא, חובה עלינו לסרב, סרבנות מצפונית. איש לא ימנע מאיתנו את שפיותנו.
3.
אני מתקרב עם האוטו לשער הכניסה, מאט ועוצר. השומר מתקרב אליי ומסתכל בחשדנות. הוא אומר בפסקנות שהאוטו שלי לא מופיע לו ברשימות. רגע לפני שהשלמתי עם האיחור להרצאה, הוא שלף פתרון מבטיח - "פשוט נוסיף אותך לרשימה". אני שב ומתפעל מהיעילות הצבאית. "מה השם", הוא שואל במבטא מסגיר. אני מחייך - הפעם לא אצטרך לאיית ושוב ושוב. הוא הרי יכיר את פסטרנק, הביאליק הרוסי. הוא הרי זכה בפרס נובל לספרות על ד"ר זיוואגו. מעולם לא הצלחנו להוכיח שאנחנו נצר למשפחתו, אבל מזמן כבר קיבלנו החלטה שאנחנו מנכסים את הסופר המוערך לביתנו. בכל הזדמנות שנקרית לדרכי, אני נעזר בעולים חדשים כעדי אופי למשפחתי המורחבת, מוכיח בסיועם עד כמה מיוחס ומפורסם הוא, הסופר המנוח ששם משפחתו מתנוסס מעל שמי. אני אומר לו את השם, וממתין בעונג. הוא מסתכל עליי, בוהה, ואז מוריד מבטו ורושם. לא מוסיף מילה, למרבה אכזבתי. אני מביט אל הנוסעים במכוניתי, מחפש במבטם אישור שבשתיקה להמשך השיחה עם השומר. "אתה לא יודע מי זה פסטרנק?", אני שואל אותו בקול מומחז. הוא מרים ראשו - "בטח שיודע. אבל פסטרנק זה גם מילה ברוסית". "מילה?", אני אומר, "פעם ראשונה שאני שומע על זה. הרי פסטרנק הוא סופר מוכשר, מפורסם. מה פתאום מילה?", אני מתריס בפניו. הוא לא ממהר לענות, וכשנפסק הרישום הוא מתפנה - "פסטרנק היה סופר אבל זו גם מילה", הוא מסביר. "מה זה אומר ברוסית?", אני שואל. "פסטרנק זה פטרוזיליה, ירק, סוג של דשא, זה דשא", הוא אומר מרוצה מעצמו, מבליע חיוך, סוגר את הקלסר וחוזר לעמדתו. אני קופא לכמה שניות, אוסף את כבודי האבוד. לא יצירת מופת ולא פרס נובל. פטרוזיליה, דשא. זה מה שאני סוחב על גבי כבר שנים. עצוב וחפוי ראש אני מתניע את האוטו ונכנס.
הוא ישב לבד על הדשא. בהתחלה, בכלל לא הבחנתי בו, ויש לי תחושה שזו הייתה בקשתו. לא ממש הצלחתי להבחין אם אכל משהו או קרא משהו. אבל נדמה לי, שהוא פשוט לא עשה כלום. ישב בקצה הדשא, והתמקד בנקודה אקראית בחלל הפתוח. יכולים להגיד - הוא בודד. אחרים יטענו - הוא מסכן. ואני, בוחר שלא להסכים. אני מביט בו בקנאה. קראתי פעם ציטוט של פלוני-אלמוני שאמר ששלוותו של אדם נבחנת באמת כשהוא נדרש לשבת לבדו, עם עצמו. אם יצליח לקיים רוגע בגפו, אם יש בנפשו לשהות ארוכות ללא תמיכת זרים, הרי שיש בו יציבות ואיתנות מאין כמותם. לפעמים, בשעות טרדה ולחץ, כשאני מביט סקרן לעבר הטלפון הנייד וחוכך בדעתי למי אסמס או אטלפן, אני חושב על האמירה הזו. כמה בטחון עצמי והשלמה פנימית צריך בשביל להיות לבד מבחירה. כמה חזק ומרשים הוא, סטודנט בודד על הדשא.
2.
שלט עץ ממוסמר, מוצב בקפידה. נא לא לדרוך על הדשא. עשרות צעידות, חרישת טרקטורים, שריפה, שטפון, נחיל ארבה, סופת טייפון - כל אלה לא יכתימו ויפגעו בטהרת הדשא יותר משלט עלוב זה. שמבקש להטיל צל של אזהרה, של שליליות, על פני כר רחב ידיים ומזמין. דשא נועד לישיבה, להשתרעות. הוא נועד לספק לנו ריאה ירוקה באמצע שגרת הבטון. כל הנחייה אחרת הינה מבוטלת ומופרכת מיסודה - מנוגדת לצו ההיגיון והטבע. יש להתאגד נגדם, לצאת להפגנות. מרחבי הדשא הם שטחים כבושים, מפוקחים על ידי צבא שלטים. בכל הקשור לדשא, חובה עלינו לסרב, סרבנות מצפונית. איש לא ימנע מאיתנו את שפיותנו.
3.
אני מתקרב עם האוטו לשער הכניסה, מאט ועוצר. השומר מתקרב אליי ומסתכל בחשדנות. הוא אומר בפסקנות שהאוטו שלי לא מופיע לו ברשימות. רגע לפני שהשלמתי עם האיחור להרצאה, הוא שלף פתרון מבטיח - "פשוט נוסיף אותך לרשימה". אני שב ומתפעל מהיעילות הצבאית. "מה השם", הוא שואל במבטא מסגיר. אני מחייך - הפעם לא אצטרך לאיית ושוב ושוב. הוא הרי יכיר את פסטרנק, הביאליק הרוסי. הוא הרי זכה בפרס נובל לספרות על ד"ר זיוואגו. מעולם לא הצלחנו להוכיח שאנחנו נצר למשפחתו, אבל מזמן כבר קיבלנו החלטה שאנחנו מנכסים את הסופר המוערך לביתנו. בכל הזדמנות שנקרית לדרכי, אני נעזר בעולים חדשים כעדי אופי למשפחתי המורחבת, מוכיח בסיועם עד כמה מיוחס ומפורסם הוא, הסופר המנוח ששם משפחתו מתנוסס מעל שמי. אני אומר לו את השם, וממתין בעונג. הוא מסתכל עליי, בוהה, ואז מוריד מבטו ורושם. לא מוסיף מילה, למרבה אכזבתי. אני מביט אל הנוסעים במכוניתי, מחפש במבטם אישור שבשתיקה להמשך השיחה עם השומר. "אתה לא יודע מי זה פסטרנק?", אני שואל אותו בקול מומחז. הוא מרים ראשו - "בטח שיודע. אבל פסטרנק זה גם מילה ברוסית". "מילה?", אני אומר, "פעם ראשונה שאני שומע על זה. הרי פסטרנק הוא סופר מוכשר, מפורסם. מה פתאום מילה?", אני מתריס בפניו. הוא לא ממהר לענות, וכשנפסק הרישום הוא מתפנה - "פסטרנק היה סופר אבל זו גם מילה", הוא מסביר. "מה זה אומר ברוסית?", אני שואל. "פסטרנק זה פטרוזיליה, ירק, סוג של דשא, זה דשא", הוא אומר מרוצה מעצמו, מבליע חיוך, סוגר את הקלסר וחוזר לעמדתו. אני קופא לכמה שניות, אוסף את כבודי האבוד. לא יצירת מופת ולא פרס נובל. פטרוזיליה, דשא. זה מה שאני סוחב על גבי כבר שנים. עצוב וחפוי ראש אני מתניע את האוטו ונכנס.
נהדר.
השבמחק