השלט הודבק במסקנטייפ עבה, מהסוג שקשה לפספס. האותיות היו מודגשות וגדולות - מעלית לארבעה אנשים בלבד. בסמוך לו שלט נוסף - "סכנה: אסור להכניס יותר מארבעה אנשים". כלומר, לא משנה לאן הבטת באותו הרגע, לא יכולת לפספס. מישהו שם היה סגור על רביעיות. אבל רק ליתר ביטחון, שלט מתכת נוסף הוצמד בברגים בתוך המעלית עצמה. המתנתי בסבלנות לבואה של הקופסה המפונקת לקומת הקרקע, ונכנסתי מלווה בשלישיית זרים. גבר נוסף, לבוש מעיל עור וקסדת אופנוע. הייתה שם איזו שניה של התלבטות מעמיקה, אבל כמעט ולא היסוס. הוא נכנס בפנים נחושות. הנהן לכיוון השלט, כמסמן לנו שראה, אבל הוא יודע טוב יותר. הוא לא לקח בחשבון, שהמעלית עקשנית ממנו. היא לא מצאה את המחווה שלו בחיוב - ומיאנה לפעול. הוא הביט בנו במבט נבוך, ואני כבר לא יכולתי להתאפק. "אני מציע שתצא", אמרתי לו בבוטות. הוא מלמל משהו ויצא. המעלית ניצחה, והחלה בנסיקתה.
מה גרם לאותו אופנוען להיכנס למעלית? כנראה שאותו דבר שמביא חברות ענק בארה"ב להעסיק עורכי דין מתוחכמים כדי שיאתרו פרצות חוקיות שיאפשרו להם לבצע עבירות מס, או אולי אפילו אותו עקרון שהביא את משה קצב לבצע מעשים שפלים בפקידותיו בגיבוי עוזריו ויועציו. המשותף לכל המקרים הוא תחושתם של רבים כי הציות לחוק הוא אמנם נחוץ והכרחי, אך בסופו של יום הוא התנדבותי. כלומר, חיוני לקבל את דין המדינה, אולם זהו אינו הדין היחיד. קיימות נורמות מקדימות, שמקורן בטבע האנושי. למרות שאף אחד לא יודה בכך, אנחנו בעצם רואים עצמינו כמתנדבים - אנחנו מחוייבים לחוק הטבע, לתאוות ולצרכים, לדחפים הבלתי נשלטים שלנו לסיפוקים. כל הרסנים והסובלנות שאנחנו מגלים אינם אלא מחווה שאנחנו מספקים למען טובת הכלל. אנחנו נמשיך להיות ממושמעים כל עוד זה נוח ונתפס על הדעת, אבל לעולם לא נזנח את ההבנה הבסיסית שיש עוד מערכת של חוקים, ושהחוק המדינתי הוא למעשה שרירותי, אינו מעוגן בחוקים פיזיקאליים, ובעיקר - עשוי להשתנות בהתאם לתנודות ציבוריות ופוליטיות.
מילת המפתח כאן היא שרירותיות - החוק, הסדר השלטוני, דיני המשפט, תפיסת הצדק, הנורמות החברתיות - כולן אינן מעוגנות בדבר. הן עלה נידף ברוח, היום כך ומחר אחרת. אמנם לא מדברים על כך בגלוי, אבל מתחת לפני השטח התחושות האלה ברורות ומתפשטות. כאשר הקליפה המייצבת רועדת ומתכרסמת, מאוויי המעמקים מאיימים להתפרץ. המעניין הוא שזה קורה בכל הרמות - מהמעלית ועד הכנסת. תחושת ההתפוררות הזו מורגשת בכל מקום. מה ניתן לעשות? ראשית, לא הרבה. מדובר בביטוי לזרם פוסט-מודרניסטי שמתרחב במנותק מאיתנו. אבל בה בעת - אין לוותר. חובתנו היא להשקיע יותר בדיונים ובשיחות מעמיקות שירדו כמה שיותר לעומק - לבסיסי התפיסות, למהות ההחלטות. אחד המרצים שלי הסביר אתמול שבממשלה מדברים פרקטי בעוד במפלגות דנים ברעיונות. האמת היא שזה כבר מזמן לא נכון. אף אחד לא דן היום ברעיונות ובעקרונות, הכל נעשה שטחי וזמני. בניינים גבוהים ללא יסודות סופם שיקרסו ברעידת האדמה הראשונה, לא משנה כמה יציבים הם נראים מבחוץ. הדיון במהות הוא אפוא צורך חיוני שלנו, לא רק כדי להישמע חכמים ונאורים יותר - אלא בעיקר כדי לצמצם את תחושת הניתוק בין החוק לבין הצדק, בין החובה לבין המותר, בין הכלל לפרט. אם ביתנו הוא מבצרינו, נכון הוא שנשקיע יותר כדי להגן על יסודותיו. או במילים אחרות - כדי שהמעלית תוכל לעלות למעלה, על נוסעיה לרדת למטה. כמה שיותר עמוק.
עוד על תחושת השרירותיות תוכלו למצוא במילותיו של אריק איינשטיין שהאזנתי להם ברוב קשב הבוקר ברדיו:
יצאתם לטייל ברחובות
אז מה? אז מה?
חיפשתם מדרכות של אהבות
אז מה? אז מה?
מיהרתם את החורף ללוות
אז מה? אז מה?
החלטתם להביא את האביב לתל אביב
אז מה? אז מה?
הלכתם עם האף בעננים
אז מה? אז מה?
צבעתם באדום את הפנים
אז מה? א מה?
צלצלתם בדלתות של השכנים
אז מה? אז מה?
החלטתם להביא את האביב לתל אביב
אז מה? אז מה?
קניתם מכנסיים רחבים
אז מה? אז מה?
שיגעתם את העוברים והשבים
אז מה? אז מה?
הפתעתם בשדירה את האוהבים
אז מה? אז מה?
החלטתם להביא את האביב לתל אביב
אז מה? אז מה?
זרקתם לנהג אחד קללה
אז מה? אז מה?
עניתם לשוטרת בשלילה
אז מה? אז מה?
שיחקתם בחתן ובכלה
אז מה? אז מה?
החלטתם להביא את האביב לתל אביב
אז מה? אז מה?
מה גרם לאותו אופנוען להיכנס למעלית? כנראה שאותו דבר שמביא חברות ענק בארה"ב להעסיק עורכי דין מתוחכמים כדי שיאתרו פרצות חוקיות שיאפשרו להם לבצע עבירות מס, או אולי אפילו אותו עקרון שהביא את משה קצב לבצע מעשים שפלים בפקידותיו בגיבוי עוזריו ויועציו. המשותף לכל המקרים הוא תחושתם של רבים כי הציות לחוק הוא אמנם נחוץ והכרחי, אך בסופו של יום הוא התנדבותי. כלומר, חיוני לקבל את דין המדינה, אולם זהו אינו הדין היחיד. קיימות נורמות מקדימות, שמקורן בטבע האנושי. למרות שאף אחד לא יודה בכך, אנחנו בעצם רואים עצמינו כמתנדבים - אנחנו מחוייבים לחוק הטבע, לתאוות ולצרכים, לדחפים הבלתי נשלטים שלנו לסיפוקים. כל הרסנים והסובלנות שאנחנו מגלים אינם אלא מחווה שאנחנו מספקים למען טובת הכלל. אנחנו נמשיך להיות ממושמעים כל עוד זה נוח ונתפס על הדעת, אבל לעולם לא נזנח את ההבנה הבסיסית שיש עוד מערכת של חוקים, ושהחוק המדינתי הוא למעשה שרירותי, אינו מעוגן בחוקים פיזיקאליים, ובעיקר - עשוי להשתנות בהתאם לתנודות ציבוריות ופוליטיות.
מילת המפתח כאן היא שרירותיות - החוק, הסדר השלטוני, דיני המשפט, תפיסת הצדק, הנורמות החברתיות - כולן אינן מעוגנות בדבר. הן עלה נידף ברוח, היום כך ומחר אחרת. אמנם לא מדברים על כך בגלוי, אבל מתחת לפני השטח התחושות האלה ברורות ומתפשטות. כאשר הקליפה המייצבת רועדת ומתכרסמת, מאוויי המעמקים מאיימים להתפרץ. המעניין הוא שזה קורה בכל הרמות - מהמעלית ועד הכנסת. תחושת ההתפוררות הזו מורגשת בכל מקום. מה ניתן לעשות? ראשית, לא הרבה. מדובר בביטוי לזרם פוסט-מודרניסטי שמתרחב במנותק מאיתנו. אבל בה בעת - אין לוותר. חובתנו היא להשקיע יותר בדיונים ובשיחות מעמיקות שירדו כמה שיותר לעומק - לבסיסי התפיסות, למהות ההחלטות. אחד המרצים שלי הסביר אתמול שבממשלה מדברים פרקטי בעוד במפלגות דנים ברעיונות. האמת היא שזה כבר מזמן לא נכון. אף אחד לא דן היום ברעיונות ובעקרונות, הכל נעשה שטחי וזמני. בניינים גבוהים ללא יסודות סופם שיקרסו ברעידת האדמה הראשונה, לא משנה כמה יציבים הם נראים מבחוץ. הדיון במהות הוא אפוא צורך חיוני שלנו, לא רק כדי להישמע חכמים ונאורים יותר - אלא בעיקר כדי לצמצם את תחושת הניתוק בין החוק לבין הצדק, בין החובה לבין המותר, בין הכלל לפרט. אם ביתנו הוא מבצרינו, נכון הוא שנשקיע יותר כדי להגן על יסודותיו. או במילים אחרות - כדי שהמעלית תוכל לעלות למעלה, על נוסעיה לרדת למטה. כמה שיותר עמוק.
עוד על תחושת השרירותיות תוכלו למצוא במילותיו של אריק איינשטיין שהאזנתי להם ברוב קשב הבוקר ברדיו:
יצאתם לטייל ברחובות
אז מה? אז מה?
חיפשתם מדרכות של אהבות
אז מה? אז מה?
מיהרתם את החורף ללוות
אז מה? אז מה?
החלטתם להביא את האביב לתל אביב
אז מה? אז מה?
הלכתם עם האף בעננים
אז מה? אז מה?
צבעתם באדום את הפנים
אז מה? א מה?
צלצלתם בדלתות של השכנים
אז מה? אז מה?
החלטתם להביא את האביב לתל אביב
אז מה? אז מה?
קניתם מכנסיים רחבים
אז מה? אז מה?
שיגעתם את העוברים והשבים
אז מה? אז מה?
הפתעתם בשדירה את האוהבים
אז מה? אז מה?
החלטתם להביא את האביב לתל אביב
אז מה? אז מה?
זרקתם לנהג אחד קללה
אז מה? אז מה?
עניתם לשוטרת בשלילה
אז מה? אז מה?
שיחקתם בחתן ובכלה
אז מה? אז מה?
החלטתם להביא את האביב לתל אביב
אז מה? אז מה?
או שזה אותו דחף של ניסוי ותהיה שהוביל אותנו לפיתוח אנטיביוטיקה, טיסות לחלל וחשמל בכל מקום. כך שלמרות שלפני שאותם דברים היו קיימים, אותה חוצפה ועזות של אותם אנשים שעלו בכל זאת למעלית הובילה לכך שאתה תדליק אור לפני שאתה לוקח אנטיביוטיקה לשיפור המחלת החורף התקופתית בזמן שאתה צופה בטלויזיה ומתרשם מהמראה נוספת של נס"א. איזה מזל שהם נכנסו למעלית בכל זאת, לא ?
השבמחק